חמודה ואח' נ' בנא

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ע. גולומב) אשר ניתנה ביום 9.1.2018 במסגרת ת"א 32339-11-17.

רקע

המשיב הינו בעליו של הנכס, חנות אשר המבקשים מפעילים, לטענתם, ברח' 114, בית 37, בנצרת (חלקה 63 בגוש 16519, להלן: "הנכס" או "החנות"). החנות הייתה מושכרת בשכירות מוגנת בהסכם שכירות מיום 14.10.1979, בין המשיב ל"נימר", הוא דודו של המבקש. לטענת המבקשים, הם מחזיקים בחנות מכח הסכם שכירות שנכרת בינם ובין נימר לפני 3 שנים.

במסגרת ת.א. 10348-12-13 (הוגש ביום 4.12.13, פסק דין מיום 8.12.15, להלן: "פסק הדין הראשון"), נדונה תביעת המשיב לפינויו של נימר מן החנות. תביעה זו, אשר נדונה בפניי בהיותי בבית משפט השלום, הסתיימה בפשרה בין המשיב לנימר במסגרתה הוסכם על פינוי החנות בתנאים המפורטים בהסכם.

המבקשים, אשר לטענתם, למרות שאותה עת שכרו את החנות מנימר, לא היו מודעים להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין כאמור, הגישו תביעה במסגרת ת.א. 35096-04-17 (בפני כב' השופטת נ. דלה מוסא, פסק דין ניתן בתום דיון מיום 4.5.17, להלן, "פסק הדין השני"). בתביעתם, עתרו לביטול פסק הדין הראשון. גם תביעה זו הסתיימה בפשרה, במהלך דיון אשר בו לא היו המבקשים נוכחים. בא-כוחם נתן את הסכמתו בשמם, לפשרה, במסגרתה נדחתה תביעתם אך ניתנה להם ארכה לפינוי החנות, עד ליום 30.10.17.

המבקשים לא פעלו על פי ההסכמות, ובחלוף 6 חודשים מיום מתן פסק הדין השני, הגישו המבקשים בקשתם לביטולו ובמקביל, הגישו בקשה לעיכוב ביצוע הליך הפינוי. ביום 13.12.17 נתנה כב' השופטת דלה מוסא החלטתה לפיה "אין זו הפרוצדורה המתאימה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, אלא בתביעה לביטול פסק הדין. בנסיבות אלה לא ניתן להיעתר לבקשה."