אור נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בבאר שבע, (כב' הרשמת הבכירה ליאורה אדלשטיין) מיום 20.8.17 בת"ת 3701-03-17 ולפיה לא מצאה לערוך עיון חוזר בהחלטה שנתנה ביום 19.7.17 החלטה בה נמחקה התנגדות שהגיש המבקש כנגד תביעה לסכום קצוב שהגישה המשיבה ללשכת ההוצל"פ.

לאחר שעיינתי בבקשה וכן בתיק בית המשפט קמא, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ואני מורה על דחיית הבקשה ללא צורך בקבלת תשובה.

ברקע הדברים, המשיבה הגישה ללשכת ההוצל"פ תביעה על סכום קצוב בסך 680.69 ₪ וזאת בשל חוב בשל שירותי טלפון שניתנו למבקש. המבקש הגיש התנגדות ורשם ההוצל"פ המטפל העביר את התיק לבית המשפט השלום בבאר שבע לפי הוראת תקנה 109ט לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם – 1979. המשיבה הגישה בקשה למחיקת ההתנגדות על הסף. לאחר חילופי דברים ולאור כך שהמבקש הסכים והודה בחוב המקורי, ביום 3.4.17 הורה בית המשפט קמא על הפקדת 566.75 ₪ כתנאי להתנגדות ובהעדר הפקדה עד ליום 3.6.17 הורה בית המשפט קמא כי ההתנגדות תדחה. בהחלטה מיום 5.6.17 המועד האחרון הוארך עד ליום 11.6.17. בהחלטה מיום 18.6.17 הוארך המועד עד ליום 25.6.17. ביום 25.6.17 ניתנה ארכה נוספת עד ליום 1.7.17. ביום 19.7.17 ומשהעירבון האמור לא הופקד, הורה בית המשפט קמא על מחיקת ההתנגדות שהגיש המבקש.

המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 19.7.17 אולם הבקשה נדחתה במסגרת החלטת 20.8.17 עליה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור.

בבקשה טוען המבקש כי הוא מאשר שהוא חייב כסף למשיבה אולם בשל דוחק כספי לא יכול היה לשלם את הכספים ולא יכול היה להפקיד את העירבון שהושת עליו. המבקש טוען לחוסר רגישות ולכך שמדובר בהליך פרוצדוראלי שניתן לגלות יותר התחשבות בנסיבותיו. טוען המבקש כי יפגע פגיעה כלכלית גדולה אם כלשונו: "יקוב הדין את ההר".

דין הבקשה להידחות.

איני רואה כל שגגה בכך שבית המשפט קמא בהחלטה מיום 20.8.17 שם קץ לבקשות החוזרות ונשנות של המבקש, בהם ביקש לדחות עוד ועוד את ההכרעה השיפוטית בשאלה האם המבקש הינו בעל חוב למשיבה להבדיל מיכולת המבקש לפרוע את חובו. המבקש מהיום הראשון, שהגיש ללשכת ההוצל"פ את התנגדותו, לא טען כי אינו חייב את הסכום שנדרש ממנו אלא העלה טענות לגבי יכולתו לשלם את החוב, טענות לגבי הסכומים שנדרשו מעבר לסכומי הקרן וטענות באשר לקשיים הכלכליים בהם הוא מצוי. החלטת בית המשפט קמא ביום 19.7.17 שמה סוף לבקשות החוזרות ונשנות לדחיית המועד לתשלום העירבון שנקבע בהחלטת 3.4.17 אז נקבע כי תנאי להותרת ההתנגדות ושמיעת המבקש הינה הפקדת קרן החוב. המבקש לא ביקש רשות ערעור על החלטה זו אולם למעשה כבר בהחלטת 3.4.17 נקבע מה תהיה התוצאה למקרה שלא יופקד העירבון שנקבע, מחיקת ההתנגדות.

לפיכך, לא מצאתי כל שגגה בהחלטת בית המשפט קמא ואני מורה על דחיית הבקשה.

לא ביקשתי תגובת המשיבה ולפיכך איני עושה צו להוצאות.