רע"א 45421-02-16 ששון נ' חלונית בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט שלום בירושלים (כב' סגן הנשיא, השופט א. רובין), מיום 20.1.16, בתא"מ 47078-07-15. בית המשפט החליט לקבל את בקשת הנתבעת שם ולהורות על עיכוב הליכי התביעה, בשל תניית בוררות ובהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות").

לאחר עיון בבקשה, בחומר שהוצג ובהחלטת בית משפט קמא - אני מוצאת לדחות את הבקשה, ללא צורך בקבלת תשובה. להלן ינומקו הדברים בקצרה.

1. אין ממש בטענה כי לא קיימת תניית בוררות;

   בסעיף 12 להסכם נקבע כי - "מוסכם בזה כי כל בוררות אודות הסכם זה, ייעשה בבית הדין הרבני לענייני ממונות בירושלים" (בעניין זה יש טעות באופן בו צוטט הסעיף, בבקשת רשות הערעור בסעיף 2).

   אכן, הניסוח אינו מיטבי, ברם לעניות דעתי, די בניסוח זה, כדי ללמד שהצדדים הסכימו כי כל מחלוקת שתקום בניהם ביחס להסכם, תידון בדרך של בוררות ובפני בית הדין הרבני לענייני ממונות בירושלים. מכל מקום, אף אם יונח כי הדברים אינם ברורים, עולה כי בפני בית משפט קמא נשמעו עדויות באשר לנסיבות בהן נכלל אותו סעיף בהסכם. כך מר ויצמן הצהיר, בתצהיר מיום 15.12.15 כי ההסכמה על האמור הייתה מאחר ושני צדדי ההסכם הם שומרי תורה ומצוות וזה היה רצונם. הוא התייחס בתצהירו גם לכך שקיימים מקרים בהם יש לקוחות המסרבים להסכם בוררות ואז זה לא נכלל בהסכם וכן לכך שיש גם נוסח שונה של סעיף בוררות, בחלק מההסכמים. דברים אלו מתיישבים היטב עם הסכמים שצורפו לתצהירו (באחד מהם אין כלל סעיף בוררות ובשניים קיים סעיף בוררות בנוסח שונה).

   עולה אפוא כי הסעיף בהסכם, נקבע על בסיס הסכמה וביטא את רצון הצדדים ללכת לבוררות בבית הדין. זאת, גם אם היה ניתן לנסח הסכמה זו בצורה טובה יותר.

   עיון בחקירת המבקש בבית משפט קמא מלמד כי עדותו שם הייתה מתחמקת ולא משכנעת. העדות שזורה מצד אחד באמירות שאין הוא זוכר דברים רבים (כך, כאשר הדבר אינו נוח לו), ברם, מצד שני - עת הוא מבין כי לא ניתן להתחמק בדרך זו מהסכמות שהתקבלו עמו ותועדו, הוא נאלץ להודות כי בסופו של יום מה שנכתב אכן מחייב אותו (ראה עמ' 2 ש' 31, עמ' 3 ש' 18 ועוד). לאחר עיון בפרוטוקול, ניתן להבין מדוע ביכר בית משפט קמא את עדות מר ויצמן, על עדות המבקש. עת הסכים המבקש כי מה שנכתב מחייב אותו, ממילא מחייב אותו גם הסעיף בו הוסכם על בית הדין הרבני לענייני ממונות, כבורר.

2. אין ממש בעמדה שטענת המשיבה כי יש לפנות לבוררות, הועלתה באיחור;

   סעיף 5ב' לחוק הבוררות קובע כי בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה, לגופו של ענין התובענה.

   במקרה דנן, אין מחלוקת כי הטענה אכן הועלתה בפתח כתב ההגנה. גם אם הוגשה עובר לכך בקשת אורכה קצרה וטכנית וגם אם במסגרתה סברה המשיבה שתידרש להגיש חוות דעת נגדית (בטרם נכנסה לעומק הדברים), לא די בכך, להביאנו לשלב בו נטען לגוף התובענה ובאופן המונע מלבקש עיכוב הליכים.

   ר' בהתאמה הנדרשת רע"א 8024/06 DOLPHIN MARITIME LTD נ. קרוז וורלד דיזינהויז בע"מ (28.5.07). ר' עוד עמדת כב' השופט י. עדיאל בה"פ (מחוזי י-ם) 6389/07 אברהם רפאל נ. "נס הרים" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (8.4.08), שם סבר שמבקשת העיכוב, עמדה בדרישת ההזדמנות הראשונה, על אף שהסכימה כי יינתן צו מניעה זמני, עוד לפני שביקשה את העיכוב.