רע"א 4444-06-13 . בעניין

מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו מיום 6.5.13 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) שניתנה במסגרת ת.א 41662-09-11.

עניינו של התיק המתנהל בבית משפט השלום הוא בתביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיב. המבקש והמשיב, שניהם אדריכלים במקצועם, ניהלו במשותף משרד אדריכלים. הסעד המתבקש בחלק התביעה הנוגע לענייננו, הוא החזר הוצאות שהוצאו על ידי המבקש במסגרת עסקי השותפות שהתקיימה בין הצדדים החל משנת 1989 ועד לשנת 2007, שאז פורקה השותפות (כך לשיטת המבקש. לשיטת המשיב, השותפות פורקה בסוף שנת 2006). אין חולק, כי עד לשנת 1996 ערכו הצדדים התחשבנות תקופתית ביניהם על הכנסות והוצאות השותפות, וכי מאז שנת 1996 חדלו לעשות כן. אין גם חולק על כך שלאחר פירוק השותפות התנהל בין הצדדים משא ומתן ממושך שמטרתו הייתה הסדרת נושא ההתחשבנות, ואולם משא ומתן זה לא צלח בסופו של יום. הסעד הכספי שהתבקש במסגרת כתב התביעה התייחס לפרק הזמן שמשנת 1996 ועד לשנת 2007.

במסגרת כתב ההגנה שהמשיב הגיש נטען על ידו, כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לתקופה הקודמת בשבע שנים למועד הגשת כתב התביעה (ביום 20.9.11). על רקע טענה מקדמית זו שהעלה המשיב, הוסכם על הצדדים במסגרת ישיבת קדם משפט שהתקיימה בבית משפט השלום, כי נושא זה יידון תחילה. לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בעניין זה, נתן בית משפט השלום ביום 6.5.13 את החלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי. בתמצית אומר, כי בית משפט השלום קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב וקבע, כי התביעה תצומצם לפרק הזמן שמיום 20.9.04 (דהיינו, 7 שנים קודם להגשת התביעה) ועד למועד פירוק השותפות בלבד.

על החלטה זו של בית משפט השלום משיג המבקש במסגרת הבקשה שלפניי. בהחלטתי מיום 6.2.14 הוריתי למשיב להשיב לבקשה והוא עשה כן. יוער, כי בהתאם להחלטתי זו, הודיעו הצדדים כי הם מסכימים לכך שבית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וכי הבקשה והתגובה ייחשבו כסיכומים בכתב. עוד יוער, כי בהחלטתי מיום 7.5.14, שבאה לאחר עיון נוסף בתיק, ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה אם ההחלטה מושא הבקשה היא בבחינת "החלטה אחרת" או "פסק דין" ולהשלכה שיש לכך על המותב שידון בתיק. מתגובות הצדדים עולה, כי הם סבורים שמדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות. לנוכח הסכמת הצדדים ומבלי להכריע בדבר, אתייחס אל ההחלטה מושא הבקשה שלפניי כאל "החלטה אחרת".

עיקרי טענות הצדדים

המבקש טוען, כי טעה בית משפט השלום בקובעו שחלק מהתביעה התיישן, שכן, לשיטתו, עילת תביעתו נולדה רק משעה שהצדדים סיכמו על עריכת התחשבנות ביניהם – עם סיום השותפות – וממועד זה ועד להגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. המבקש חולק על קביעתו של בית המשפט ולפיה עילת התביעה לביצוע התחשבנות נוצרה עם סיומה של כל שנה וטוען, כי אין לקביעה זו בסיס שעה שהצדדים לא סיכמו על כך ולא נהגו כך בפועל. המבקש מוסיף וטוען, כי מהתכתבות שהתקיימה בין הצדדים לאחר פירוק השותפות (והוגשה בהסכמה לתיק בית משפט קמא) עולה, שהתקופה שלגביה ניהלו הצדדים משא ומתן לצורך עריכת ההתחשבנות הכספית הייתה משנת 1996 ועד לשנת 2007. המבקש מוסיף וטוען, כי טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, וכי המשיב לא עמד בחובה זו, וזאת משום שבתקופה הארוכה שבה ניהלו הצדדים משא ומתן בעניין ההתחשבנות הכספית, לאחר פירוק השותפות, נדונה התקופה שבין שנת 1996 לשנת 2007, וזאת מבלי שנטען על ידי המשיב או מי מטעמו להתיישנות ביחס לחלק מתקופה זו. בנסיבות אלה טוען המבקש, כי ישנה תחולה לסייגים הקבועים בסעיפים 9 ("הודאה בקיום זכות") ו-19 ("תקופת התיישנות מוסכמת") לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), ומשכך התביעה לא התיישנה.

המשיב טוען מנגד, כי יש לדחות את הבקשה, והוא סומך את ידיו על החלטתו של בית משפט השלום. בעניין מועד העלאת טענת ההתיישנות טוען המשיב, כי טענה זו הועלתה על ידו במסגרת כתב ההגנה, וכי לצורך העניין מדובר "בהזדמנות הראשונה" מבחינת סעיף 3 לחוק. המשיב מוסיף וטוען, כי אמנם בעת ניהול המשא ומתן בין הצדדים דובר גם על תקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות, ואולם, כך נטען, הדבר היה במסגרת של משא ומתן ואין בכך כדי להוות ויתור על טענות כלשהן מצד המשיב. עוד נטען, כי במסגרת ההתכתבות בין הצדדים בזמן המשא ומתן הובהר למבקש במפורש כי אם לא יגיעו הצדדים לפשרה, כי אז יעמוד המשיב על כל טענותיו ובכלל זה גם על טענת ההתיישנות. המשיב דוחה את הטענה ולפיה יש תחולה בענייננו להוראות סעיפים 9 ו-19 לחוק וטוען, כי התנאים המנויים בסעיפים אלה אינם מתקיימים במקרה שלפנינו. באשר למועד היווצרות עילת התביעה מאמץ המשיב את קביעתו של בית משפט השלום וטוען, כי המבקש יכול היה בכל עת החל משנת 1996, לעמוד על עריכת התחשבנות ואף להגיש תביעה בעניין זה, וכי עובדה היא שמראשית פעילותה של השותפות ועד לשנת 1996, נהגו הצדדים לערוך התחשבנות תקופתית.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (בהתאם לתקנה 410 לתקנות). הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.