רע"א 406/15 קורץ נ' מפעלי תחנות בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.12.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק) ברע"א 15840-04-14, בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר דחה את ערעורם של המבקשים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל שניתנה בטענת "פרעתי" אותה טענו המבקשים. 

רקע והליכים קודמים

2. המבקשים שכרו מהמשיבה חנות הנמצאת בשטחה של התחנה המרכזית בבאר-שבע. לאחר שהמבקשים חדלו לשלם דמי שכירות, הגישה המשיבה נגדם תביעה שהסתיימה בהסכם פשרה. על-פי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.3.2011, היה על המבקשים לפנות את הנכס ולשלם את חוב דמי השכירות שהצטבר לסך של 76,158 ש"ח. יחד עם זאת, הוסכם כי פסק הדין לא ימומש ככל שהמבקשים ישלמו למשיבה סכום של 39,343 ש"ח ויאפשרו ביצוען של עבודות שיפוץ במושכר ובסביבתו. זמן מה לאחר מכן פנתה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין, בטענה שהמבקשים לא פרעו את חובם כלפיה. המבקשים הגישו בקשה בטענת "פרעתי" ועתרו לעיכוב הליכי הפינוי, אך בקשתם זו נדחתה מאחר שלא הופקדה הערובה שנדרשה, והפינוי בוצע בפועל ביום 4.3.2013. בסמוך לאחר מכן, פנתה המשיבה בבקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל כיוון שחיוב המבקשים בוצע במלואו. המבקשים התנגדו לבקשת המשיבה, ועמדו על כך שטענת ה"פרעתי" שהעלו תתברר בפני רשמת ההוצאה לפועל (נראה כי ביסוד עמדתם זו של המבקשים עמדה הטענה כי שילמו למשיבה יותר מסכום החוב הפסוק, ומחלוקת בשאלה האם החוב הפסוק כולל, מעבר לסכומים הנ"ל, גם חוב שוטף של דמי שכירות). על אף האמור, פנו המבקשים חודשיים לאחר מכן, ביום 22.5.2013, לרשמת ההוצאה לפועל בבקשה למחוק את הבקשה שהגישו בטענת "פרעתי". פנייה זו של המבקשים נעשתה לאחר שהגישו נגד המשיבה תביעה להשבה בבית משפט השלום בבאר-שבע ועל מנת להימנע מכפל הליכים (נספח ה' לבקשה). רשמת ההוצאה לפועל דחתה את הבקשה, ובהחלטה מיום 13.6.2013 דחתה לגופה את טענת ה"פרעתי" של המבקשים, וקבעה כי הסכם הפשרה כולל, מעבר לחיוב בתשלום החד פעמי המוסכם, גם חיוב בגין תשלום שוטף של דמי השכירות לתקופה שלאחר הסכם הפשרה. בעקבות קביעתה זו של רשמת ההוצאה לפועל, נדחתה תביעתם של המבקשים בבית משפט השלום בבאר-שבע בנימוק של קיום מעשה בי-דין.

3. על החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל הגישו המבקשים ערעור לבית משפט השלום. בפסק הדין מיום 18.2.2014 אימץ בית המשפט (כב' השופט מ' סובל) את קביעת רשמת ההוצאה לפועל לפיה הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כולל גם חיוב בתשלום שוטף של דמי השכירות, ודחה את הערעור. פסק דינו של בית משפט השלום ניתן על סמך עיקרי הטיעון וסיכומי הצדדים שהוגשו בכתב וללא שקוים דיון בנוכחות הצדדים, לאחר שבית המשפט נוכח כי ניתן להכריע בערעור על סמך סיכומים בכתב (החלטה מיום 26.11.2013). בנוסף, נדחתה בקשתם של המבקשים להוסיף ראיות לערעור וזאת לאחר שבית משפט השלום קבע כי אין מדובר בראיות חדשות שלא ניתן היה להביא בפני הערכאה הדיונית וכן כי אותן ראיות אינן רלוונטיות לערעור (החלטה מיום 15.12.2013).

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשה ביום 8.4.2014 לבית משפט קמא ונדחתה אף היא, לאחר שנקבע כי לא נפל פגם ממשי המצדיק התערבות בהחלטת בית משפט השלום, וכי פסק הדין שניתן מנומק ובהיר. עוד נקבע, כי אין מקום ליתן למבקשים פיתחון פה לטעון כי רשמת ההוצאה לפועל נעדרת סמכות לדון בטענת ה"פרעתי", לאחר שהם עצמם ביקשו כי טענה זו תוכרע על-ידי הרשמת. באשר לטענת המבקשים לפיה היה על בית משפט השלום לקבל ראיות חדשות בערעור, נקבע כי לא הובהר מה טיבן של הראיות החדשות ולא הוכח כי לא ניתן היה להשיג אותן בשקידה סבירה טרם הדיון בפני רשמת ההוצאה לפועל.

טענות הצדדים

4. כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא. לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי למבקשים אין פתחון פה בסוגיית סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי" במקרה דנא (כלומר, לאחר שפסק הדין כבר בוצע במלואו), ונמנע מלדון בסוגיה לגופה. עוד טוענים המבקשים, כי בית משפט קמא טעה גם כאשר בחר לא להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום שלא לקיים דיון בערעור ולהכריע בתיק על סמך טיעונים בכתב בלבד. לעמדת המבקשים, במסגרת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, על בית המשפט לאפשר שמיעה מחדש של טענות עובדתיות, ובסמכותו להתערב בקביעות עובדתיות של רשם ההוצאה לפועל. עוד נטען בבקשה, כי ההחלטה שלא לנהל דיון בעל פה "סתמה את הגולל" על כל בירור ראייתי במסגרת ההליך המשפטי. בנוסף נטען, כי היה על בית משפט השלום לקבל את הבקשה להוספת ראיות גם אם לא הוכח כי הייתה מניעה להציגן בפני רשם ההוצאה לפועל.

5. בתשובת המשיבה לבקשה נטען, כי טענת העדר הסמכות של רשם ההוצאה לפועל לא נטענה בהודעת הערעור לבית משפט השלום, אלא רק בתשובת המבקשים לסיכומי המשיבה בערכאה זו. בתשובה לטענתם של המבקשים, כי היה על בית משפט השלום לאפשר שמיעה מחודשת של טענות עובדתיות, טוענת המשיבה כי הזכות ל"שמיעה כפולה" מתייחסת לאפשרות שהמבקשים ישלימו את הצגת הראיות כאשר יש בידם ראיות חדשות שלא הובאו בפני רשם ההוצאה לפועל. יתרה מכך, לגישת המשיבה הזכות לשמיעה מחדש בוטלה עם תיקון חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) והעברת הדיון בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום.