רע"א 4036/14

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לענייני מים בחיפה (סגן הנשיא ר' שפירא, ונציגי הציבור ש' שטרייט, י' מנטל), מיום 18.5.2014, בעח"ק 55274-11-13, בה נדחתה בקשת המבקש לנקוט בהליכי בזיון בית משפט נגד המשיבים, והוא חויב בתשלום הוצאותיה של מקורות חברת מים בע"מ (להלן: חברת מקורות).

עיקרי העובדות וההליכים

2.       המבקש מתגורר ביישוב בדואי בלתי מוכר בנגב ובבעלותו עדר המונה כ-300 כבשים וטלאים. הצאן מחוסן ורשום כדין. סמוך לביתו של המבקש ולמכלאה בה מצוי העדר שבבעלותו, אשר נבנו שלא כדין, מצויה נקודת מים הומניטרית לשתייה (לפי תעריף מים לצריכה ביתית), וכמו כן אושרה למבקש נקודת מים חקלאית לצורך השקיית העדר (בתעריף חקלאי, ששיעורו נמוך יותר), בהתאם למכסת המים שהוקצתה לכך. נקודה זו מרוחקת כ-300 מטרים ממקום המגורים והמכלאה, בקו ראשי של מקורות. ביום 28.11.2013 הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית דין לענייני מים (להלן: בית הדין). הערר הופנה בעיקרו נגד סירובה של המדינה לאשר הנחת צינור מים מנקודת המים החקלאית עד למכלאה, כדי שהמבקש לא ידרש להוציא את העדר מהמכלאה על מנת להשקות את צאנו. כמו כן, הועלו טענות בנוגע להיקף הקצאת המים.

3.        ביום 12.2.2014 ניתן פסק דינו של בית הדין, לפיו אושר למבקש להניח צינור מים נוסף מנקודת החיבור הקיימת אל המכלאה, וזאת לצורך השקיית העדר בזמן שהותו במכלאה. נקבע כי האמור מותנה בכך שמערכת הולכת המים למכלאה תופרד בצורה ברורה מזו שלצריכה הביתית – "באופן שלא יאפשר לעשות שימוש במים המיועדים לעדר לצריכה הביתית". בקשר להקצאת המים, צויין כי לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין זה, ונקבע כי ההקצאה תהיה בהתאם לקבוע בדין. נגד פסק הדין תלוי ועומד ערעור שהגישה המדינה לפני בית משפט זה (ע"א 2364/14).

4.        ביום 6.4.2014 הגיש המבקש בקשה לנקיטת הליכים נגד נושאי תפקידים ברשויות המדינה ובחברת מקורות, על-פי פקודת בזיון בית משפט (להלן: בקשת הבזיון). בבקשה נטען כי נושאי התפקידים הללו אינם מקיימים את פסק הדין בכך שגרמו לניתוק אספקת המים מנקודת המים שממנה הונח הצינור, בזמן שהעדר יוצא למרעה, וזאת מבלי שניתנה התראה מוקדמת על כך, ולמרות שגם בזמן שבו רוב העדר נמצא במרעה נותרות כבשים במכלאה, והן נמצאות שם במהלך כל עונות השנה. בתגובתה טענה המדינה כי לא הפרה כלל את הוראות פסק הדין, שכן אלה התייחסו אך ורק לעניין הספקת המים לעדר בתקופת שהותו במכלאה.

5.        בהחלטה מיום 9.4.2014 דחה בית הדין את בקשת הבזיון על הסף בכל הנוגע לנושאי התפקידים באופן אישי, מכיוון שלא ניתנה בפסק הדין כל הוראה המופנית כלפיהם. בכל הנוגע לרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: רשות המים), נקבע כי  המבקש טוען למעשה נגד החלטות חדשות שרשות המים קיבלה, ועל כן "נראה, על פניו, כי ההליך הנכון הוא הגשת ערר המופנה כנגד החלטות חדשות". עוד נקבע כי ממילא לא ניתן לאכוף ביצוע צו על רשות ממשלתית במסגרת הליכי בזיון בית משפט. על סמך האמור, קבע בית הדין כי ראוי למבקש לשקול את המשך צעדיו. המבקש מצדו עמד על בקשתו.

6.        בהחלטה מיום 18.5.2014 דחה בית הדין את הבקשה לנקיטת הליכי בזיון. בנוגע לחברת מקורות נקבע כי בית המשפט לא נתן כל צו המופנה כלפיה, כי היא אינה קובעת את עצם הקצאת המים, ואילו הנחת הצינור בוצעה. לפיכך, לא ניתן לנקוט כלפי חברת מקורות בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: הליך בזיון) והיא צורפה אליו ללא כל עילה. לפיכך, חויב המבקש בהוצאותיה של חברת מקורות בסך של 5,000 ₪. בכל הנוגע לעצם הספקת המים, נכתב כי "בפסק הדין נקבע כי יש לספק מים לעדר בזמן שהותו במכלאה ע"י הנחת [ה]צינור... בחודשים בהם העדר במרעה, בהתאם לרשיון הרעייה, זכאי העדר לקבל את ההקצאה שאושרה לו, לפי התעריף החקלאי, מהספק באזורי המרעה, ואין מקום להמשיך ולספק מים למכלאה בתעריפי מים לחקלאות" [ההדגשה שלי – נ' ס']. בית הדין לא ראה מקום לדון בטענות המבקש לפיהן נמצאים טלאים במכלאה גם כאשר מרבית הצאן במרעה, שכן אלו הן טענות חדשות שלא הועלו בערר.

7.        לצד דחיית בקשת הבזיון קבע בית הדין כי לא היה מקום לנתק את הספקת המים למכלאה של המבקש באופן שבו נעשו הדברים, אלא היה על רשות המים להמשיך לספק מים למכלאה בתעריפי מים לצריכה ביתית, ביחס לתקופה שבה נמצא העדר במרעה ומקבל מים מספק באזורי המרעה בתעריף חקלאי. לחלופין, על רשות המים לשקול את הניתוק המלא של הספקת המים למכלאה לאחר מתן התראה מראש ועריכת שימוע למבקש. נקבע כי על רשות המים לפעול "בהתאם לאמות המידה שפורטו בהחלטה זו, וזאת בהמשך לפסק הדין נשוא ההליך שבפנינו".

           על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני.