רע"א 3860/16 וויספרס לאנז'רה בע"מ נ' אלרוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע"מ ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 20.4.2016, במסגרתה נדחתה בקשה למתן צו גילוי ועיון במסמכים ספציפיים.

רקע

1. המשיבות, אלרוב אזור מסחרי ממילא בע"מ (1993) (להלן: אלרוב) וממילא רובע אלרוב ניהול בע"מ (להלן: ממילא-אלרוב) (להלן ביחד: החברות),משכירות ומנהלות שדרת חנויות וקניון מקורה בשדרות ממילא בירושלים. במהלך שנת 2010 באה המבקשת, וויספרס לאנז'רה בע"מ (להלן: לאנז'רה) במשא-ומתן עם אלרוב, במטרה לשכור אחת מהחנויות בשדרה או בקניון. על-פי כתב התביעה, במהלך המשא-ומתן הציגה אלרוב מצגים בדבר פדיון החנויות האחרות בקניון וכן הבטחות לפיהן החברות "תדאגנה לנהל את הקניון ברמת מקצועיות, ניסיון אחריות ותשומת לב, כפי שמקובל ומתחייב ביחס למיקום היוקרתי והמרכזי של הקניון בשדרות ממילא". מצגים אלה, כך נטען, הביאו את לאנז'רה להעדיף לשכור שטח מסחרי במתחם הקניון על פני שדרת החנויות, וביום 18.11.2010 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים. עוד במסגרת ההסכם, נמסרה אחריות ניהול השטחים המסחריים לממילא-אלרוב.

2. ביום 16.9.2014 הגישה לאנז'רה כתב תביעה נגד החברות בסכום של עשרה מיליון ₪. בכתב התביעה נטען כי החברות הפרו את הסכם הניהול בכך שניהלו את הקניון "באופן כושל" ובכך שהשאירו את הקניון "נחבא מן העין, שכוח מן הלב, נטוש ושומם". נטען כי במעשיהן ומחדליהן הסבו החברות ללאנז'רה נזקים כלכליים עד כדי שלילת היתכנותה העסקית של הפעלת החנות. כתב הגנה מטעם החברות הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 30.11.2014.

3. במסגרת בירור התביעה, פנתה לאנז'רה ביום 3.2.2016 לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על גילוי מסמכים ספציפיים (להלן: הבקשה). בין המסמכים, נכללו גם נתוני הפדיון של יתר החנויות בקניון וכן הסכמי השכירות בין החברות לבין יתר השוכרים שפעלו בקניון בתקופה הרלבנטית. בבקשה נטען, כי היחס שבין נתוני הפדיון לבין עלויות השכירות ודמי הניהול הוא מדד מקובל כמדד להצלחה או כישלון של חנות קמעונאית. משכך, למסמכים אלה זיקה מהותית לפלוגתאות העומדות במרכזו של ההליך, ויש בהן כדי לחזק או להחליש את הקשר בין טענות לאנז'רה על דבר הניהול הרשלני של הקניון לבין כישלונה המסחרי של החנות.

4. בהחלטה מיום 3.2.2016 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין צורך במסמכים המבוקשים לצורך ליבון המחלוקות נשוא התביעה. זאת, בשים לב לכך שמדובר במסמכים המתייחסים לצדדי ג' שונים שאינם בעלי דין בתובענה.

5. בבקשת רשות ערעור זו חזר בא-כוחה של לאנז'רה על הטענות לפיהן החברות אשמות בכישלון החנות שהופעלה על-ידה; כי מדד השוואת הפדיון לעלויות השכירות הוא מדד מקובל למדידת הצלחה או כישלון של חנות קמעונאית; וכן כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי גילוי המסמכים האמורים אינו רלבנטי לשם בירור הפלוגתאות שבכתב התביעה. אדרבה, נטען כי שאלת גילוי המסמכים ניצבת במרכזה של מחלוקת חד-משמעית, ברורה ומהותית לפיה"אם צודקת המבקשת בטענתה, כי חנויות הקניון האחרות, אלו שאין להן גישה מהשדרות, מנוהלות כולן או רובן בחוסר תוחלת כלכלית, כי אז נסתרת מניה וביה טענת המשיבות כאילו האשמה בכישלון החנות הוא בה. אם, מנגד, יראו נתוני החנויות האחרות, כפי שטוענות, למעשה, המשיבות, כי החנויות האחרות מתנהלות באופן ששיעור דמי השכירות מפדיונן נמוך משמעותית מזה של המבקשת, כי אז, יבססו עד מאד את טענתן, כי לא בהן האשם בכישלון חנות המבקשת, אלא במבקשת דווקא"(פסקה 11 לבקשת רשות הערעור).

המסגרת הנורמטיבית

6. הליכי הגילוי והעיון במסמכים מוסדרים כידוע בתקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נקודת המוצא העקרונית בסוגיה זו היא של גילוי מרבי, מתוך תפיסה של הגינות דיונית, אינטרס חשיפת האמת ושיקולי יעילות (ראו: יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 250-251 (התשס"ח); רע"א 7586/15 בן צבי נ' אלשיך, פסקה 12 וההפניות שם (24.1.2016)).