רע"א 3810/16 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל. אי. אל בע"מ ואח'

1. הועברה להכרעתי שאלת דרך ההשגה על פסק הדין העומד במוקד ההליכים שבכותרת - ערעור בזכות או ברשות.

           לשם הכרעה בשאלה זו אעמוד להלן בקצרה על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים קודם לפסק-הדין.

           בין המבקשת, וילאר נכסים (1985) בע"מ (להלן: וילאר) לבין המשיבים, קרמיטל אי. אל בע"מ ושני בעלי מניותיה ומנהליה (להלן ביחד: קרמיטל) התנהל הליך בוררות בנוגע להסכם אשר נכרת בין וילאר למשיבה 1 בשנת 1989, על פיו בנתה וילאר עבור המשיבה 1 מבנה תעשייתי (להלן: הנכס). הליך הבוררות ננקט נוכח מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים האם מדובר היה בהסכם שכירות (כטענת וילאר) או שמא ב"הסכם מכר לשיעורין" (כטענת קרמיטל). בפסק בורר שניתן ביום 19.8.1997 נקבע כי מדובר היה ב"הסכם מכר לשיעורין" וכי תשלומים ששילמה קרמיטל לוילאר במהלך השנים היו עבור רכישת הזכויות בנכס. עם זאת נקבע כי על קרמיטל להשלים את רכישת הנכס עד למועד מסוים, וכי אם לא תעשה כן הזכויות בנכס יהיו של וילאר, ומנגד וילאר תחויב בהשבת סכומי הקרן ששילמה קרמיטל עבור הנכס בצירוף הצמדה וריבית בהתאם לנוסחה שקבע הבורר. כן ניתן ביום 14.11.2010 פסק בורר משלים בו נקבע סכום התמורה אותו על קרמיטל לשלם לוילאר לשם רכישת הנכס.

           לאחר דברים אלו התגלעו בין הצדדים מחלוקות נוספות בעניין פירושו ודרך יישומו של פסק הבורר. נוכח אותן מחלוקות הוגשו הליכים משפטיים לבית המשפט המחוזי וכן לבית משפט זה (ראו רע"א 3143/04 החלטה מיום 15.7.2004), וגם לאחר אותם הליכים הוסיפו הצדדים לחלוק בשאלה האם קרמיטל קיימה את חלקה לפי פסק הבורר, אם לאו. בעקבות מחלוקת זו הגישה קרמיטל תביעה נגד וילאר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה עתרה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא קיימה את חלקה לפי פסק הבורר, ולהורות לוילאר להעביר לה את החזקה והבעלות בנכס. בפסק דין מיום 30.8.2011 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה בקובעו כי קרימטל לא קיימה את חלקה על פי פסק הבורר. קרימטל הגישה ערעור על פסק הדין האמור, אך ערעורה זה נמחק משנקבע כי נוכח הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), כפי שהיא מפורשת בפסיקה, לא נתונה היתה לה זכות ערעור על פסק הדין. כן נדחתה בקשתה של קרימטל למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור חלף הערעור שנמחק (ע"א 7739/11, החלטות כב' הרשם ג' שני מיום 11.3.2012 ומיום 15.4.2012). הנה כי כן, פסק הדין מיום 30.8.2011 בו נקבע כי קרימטל לא קיימה את חלקה לפי פסק הבורר הפך חלוט, וקרימטל פנתה אפוא לוילאר להשבת הסכומים ששילמה לידיה.

2. ואולם גם בעניין סכום ההשבה התגלעה בין הצדדים מחלוקת. לפיכך הגישה קרמיטל תביעה נוספת בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בה עתרה לתשלום הסכום אותה חבה לה וילאר לטענתה. וילאר מצידה הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי קרימטל היא שחבה לה סכום כספי, וזאת על יסוד טענתה כי יש לקזז מחיובה הנטען פיצוי בגין אובדן דמי שכירות בגין הנכס.

           בפסק דין מיום 8.4.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה של קרימטל בעיקרה (ביתר דיוק התקבלה תביעת המשיבה 1) ואילו התביעה שכנגד שהגישה וילאר נדחתה. הטעם אשר על בסיסו נדחתה התביעה שכנגד הוא קיומו של מעשה בית-דין, משנקבע כי טענותיה "נדונו והוכרעו זה מכבר בפני הבורר".

           על פסק הדין האמור נסבות בקשות רשות הערעור שבכותרת - אשר הוגשו על ידי וילאר מזה (רע"א 3810/16) ועל ידי קרימטל מזה (רע"א 3923/16). יצוין להשלמת התמונה כי רע"א 3923/16 נסבה גם החלטה מיום 20.4.2016 בה נדחתה בקשת קרימטל לתיקון טעות סופר בפסק הדין.

3. במסגרת טיעוני הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע חלקו הצדדים בשאלת אופן ההשגה על פסק הדין. סוגיה זו הועברה להכרעתי, והצדדים הגישו טיעונים משלימים בשאלה זו. אציין כי שני הצדדים בחרו להגיש טיעונים מפורטים ונרחבים בסוגיית הסיווג, וזוהי תמצית טיעוניהם:

           לטענת וילאר נתונה לה זכות ערעור על פסק הדין. לטענתה עילות הגנתה בתביעה שהגישה קרימטל כמו גם העילות עליהן נשענה התביעה שכנגד מטעמה לא נדונו במסגרת הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים והן "מושתתות על עילה עצמאית שעוקרה מהליך הבוררות". וילאר מדגישה בהקשר זה כי הצדדים הסכימו להביא לידי סיום את סמכות הבורר לדון באותם עניינים, תוך שהסכימו כי המחלוקות הנוספות יתבררו בפני בית המשפט. וילאר מוסיפה וטוענת כי אין מקום לבחון את סיווג ההליך מתוך נקודת מוצא כי הערכאה הדיונית צדקה בקביעותיה, מקום בו מדובר בקביעות שנויות במחלוקת העומדות במוקד ההליך הערעורי עצמו. בנסיבות אלה, כך נטען, וחרף הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקתו של בית משפט זה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, לא ניתן עוד לומר כי קיים קשר ענייני-הדוק בין הליך הבוררות לבין פסק הדין.