רע"א 37949-06-14 עירית רעננה נ' ג.עומר הנדסה מתקדמת בע"מ

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת ש. ברסלב) מיום 19.5.14, לפיה לא קיבלה תביעה שכנגד, אשר הוגשה על ידי המבקשת לדבריה יחד עם כתב הגנה והודעה לצד ג' בהסכמת המשיבה ביום 22.3.14. המשיבה מסכימה לבקשה.

על פי החלטת בית המשפט קמא מיום 29.1.14, היה על המבקשת להגיש כתב הגנה עד 2.3.14. הצדדים הסכימו ביניהם הסדר דיוני, להאריך את המועדים, כך שכתב התביעה יתוקן בהסכמה תוך 30 יום מיום 27.2.14 והמבקשת תגיש כתב הגנה 30 יום לאחר מכן. בהתאם לכך הגישו "הודעה על הסכמה דיונית" וביקשו לאשרה. הצדדים סברו, שמיותר לבקש. צריך רק להודיע, ולא צריך לנמק, אם הצדדים מסכימים. בית המשפט לא נעתר לבקשה לאשר הסדר זה . החלטתו היתה "אם וככל שמבקשים הצדדים להגיש כתבי טענות מתוקנות ולהאריך מועדים שנקבעו בהחלטות בית המשפט, שומה עליהם להגיש בקשות ערוכות כדבעי תוך פירוט הטעמים לכך. הגשת "הודעה" זו ללא כל נימוק או הסבר – אינה הדרך לעשות כן". מועד הגשת כתב ההגנה לא הוארך איפוא בשלב זה.

ביום 2.3.14 הגישה המבקשת בקשה מנומקת ומוסכמת להארכת מועד לגשת כתב הגנה עד יום 14.3.14. ביום 10.3.14 הגישה המבקשת בקשה נוספת מנומקת ומוסכמת להארכת מועד להגשת כתב הגנה עד יום 15.4.14. ביום 11.3.14 נעתר בית המשפט קמא לבקשה מיום 2.3.14.

אני דוחה את טענת המבקשת, כאילו סברה בטעות שניתנה החלטה כמבוקש על הבקשה שהגישה ביום 10.3.14. זאת, הן בשל העובדה שההחלטה ניתנה בפתקית על הבקשה שכללה במפורש אורכה עד 14.3.14, והן משום שהבקשות אינן דומות בנימוקים. בין היתר בנימוקי הבקשה מיום 10.3.14 מצוין שהוגשה בקשה ביום 2.3.14 כך שלא ניתן לטעות טעות סבירה ולחשוב שמדובר באותה בקשה.

אפילו נניח שהמבקשת סברה בטעות שניתנה לה אורכה להגשת כתב הגנה עד יום 15.4.14, אני דוחה את טענת המבקשת, שבשל כך ניתנה לה אורכה להגשת כתב ההגנה עד 22.4.14, מיד לאחר חג הפסח. חג הפסח הוא תקופת פגרה. לפי תקנה 529, תקופת פגרה לא תובא במנין הימים, אבל כאן אין מדובר במנין של ימים, אלא במועד שנקבע לבקשת המבקשת.

אני דוחה גם את הטענה שנודע למבקשת, לאחר שבדקה באיחור את לוח השנה, שיום 15.4.14 הוא חג הפסח. איני יכול אלא להביע את תמיהתי על כך שהמבקשת טוענת שרק בהתקרב המועד בדקה את לוח השנה. מכל מקום גם אם לפתע נודע למבקשת שיום 15.4.14, שעד אליו ביקשה להאריך את המועד הוא חג הפסח, לא נמנע ממנה להגיש את כתב ההגנה, בהתאם למחשבתה המוטעית שהמועד הוארך לה, ביום 14.4.14 או 13.4.14. לא חייבים להגיש ביום האחרון. המועד אינו "יום 15.4.14" אלא "עד יום 15.4.14".

ביום 9.4.14, 6 ימים לפני חלוף המועד המוטעה שסברה המבקשת שעד אליו עליה להגיש כתב הגנה, קבלה הודעה על מחיקה מחוסר מעש, עקב אי הגשת כתב הגנה (שכזכור היה צריך להיות מוגש עד 15.3.14). אז הגישה המבקשת "הודעת הבהרה ובקשה דחופה" בה בקשה לקבל את הבקשה מיום 10.3.14, אבל טענה, באופן שגוי, שקבלת הבקשה השניה משמעה הגשת כתב ההגנה עד יום 23.4.14. על כך החליט בית המשפט ביום 10.4.14 – "אין מקום להגשת בקשות חוזרות חלף קיום החלטות ביהמ"ש". כלומר, הבקשה לא התקבלה. לא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

כלומר בשלב הזה, לכל הדעות, היה ברור למבקשת שהיה עליה להגיש את כתב ההגנה עד 15.3.14, והיא מאחרת בכך. במקום להגיש בקשה להארכת מועד, הגישה ביום 13.4.14 "בקשה בהולה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט הנכבד מיום 10.4.14". בתוכן הבקשה נאמר שהמבקשת מבקשת שבית המשפט יסכים להגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד מייד עם החזרה מפגרת הפסח, ביום 22.4.14. החלטת בית המשפט קמא מיום 13.4.14 היתה – "חלף הגשת כתב הגנה מוגשת בקשה חוזרת ונוספת זו שאין בה כל טעם חדש למחדלי הנתבעת. לפנים – התיק יובא לעיוני ביום 22.4.13 ואתייחס להתנהלות זו בעת פסיקת הוצאות בסופו של יום."

המבקשת תמהה מה היה הדופי הכה רב שנמצא בהתנהלותה, ומדוע נגזר עליה להיענש בפסיקת הוצאות. אם לא הבינה המבקשת עד עכשיו, אציין בקצרה, שהיה עליה להגיש כתב הגנה עד 15.3.14, וביום 13.4.14 עדיין לא היה כתב הגנה בתיק, למרות החלטות חוזרות של בית המשפט, ולא היה צפוי להיות עד יום 22.4.14.

ביום 22.4.14 הגישה המבקשת כתב הגנה ותביעה שכנגד. בית המשפט קמא סבר בטעות ביום 19.5.14, שכתבים אלה הוגשו ביום 29.4.14, משום שכך נרשם בתוכנת נט המשפט. לכן החליט שהיתה זו עשיית דין עצמית מצד הנתבעת. אילו אכן הוגשו הכתבים ביום 29.4.14 היתה זו עשיית דין עצמית, ובית המשפט לא היה צריך לקבלה. מכיוון שכעולה מחותמת "נתקבל" הכתבים הוגשו ביום 22.4.14, הרי שהם התקבלו במסגרת ההחלטה לפנים משורת הדין מיום 13.4.14.