רע"א 35514-03-16 אשל נ' באללי ואח'

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא, השופט רמזי חדיד) מיום 16.2.16 בת"א 7505-09-13, בה נדחתה בקשתו של המבקש לעיכוב הליכים ולהעברת הדיון לבוררות (להלן: "ההחלטה"). במוקד הבקשה שאלת הפרשנות שיש ליתן לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") והחלתו בענייננו.

רקע וההליך בבית משפט קמא

1.העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, הן כדלקמן: המבקש הוא רו"ח במקצועו. משיבות 4-9 הן חברות הרשומות כדין בישראל ומשיבים 1-3 הם מנהליהן או בעלי מניותיהן של אותן חברות.

2.בשנים 1998-2006 נתן המבקש למשיבים שירותי ראיית חשבון. בשנת 2004 החלו להתעורר חילוקי דעות בין בעלי הדין, עד אשר בשנת 2006 הודיעו המשיבים למבקש על הפסקת ההתקשרות עמו ורצונם לפנות לרו"ח אחר. בעקבות אותה הודעה ביקש המבקש מהמשיבים לשלם את שכרו, אולם הצדדים לא הגיעו לעמק השווה בעניין זה. המבקש הפעיל את זכות העיכבון הקבועה בדין ועיכב תחת ידו את החומר והספרים של המשיבים שהיו מצויים ברשותו. בתגובה, פנו המשיבים ללשכת רואי החשבון, על מנת לקבל את החומר שעוכב על ידי המבקש ולקבלת אישור הלשכה המתיר להם פנייה לרו"ח אחר במקומו.

3.במסגרת אותה פנייה, חתמו המשיבים ביום 29.10.06 על הסכמה להעברת המחלוקת עם המבקש להליך של בוררות בפני רו"ח אילן פרוינד (להלן: "כתב ההסכמה לבוררות") ומשיבים 1-2 חתמו על התחייבות אישית עד לסך של 60,000$ (דולר ארה"ב) להבטחת קיום פסק הבורר, ככל ומשיבים 4-9 יחויבו במסגרתו בתשלום כלשהו לטובת המבקש (להלן: "כתב הערבות"). עם חתימת כתב ההסכמה לבוררות וכתב הערבות, נתנה לשכת רואי החשבון למשיבים כתב שחרור, לפיו הותר להם לקבל שירותיו של רו"ח אחר במקום המבקש.

4.ביום 2.9.13 הגיש המבקש תביעה לבית משפט קמא, במסגרתה עתר לסעד כספי על סך של 1,035,399 ₪ בתוספת מע"מ עבור השכר המגיע לו, לטענתו, מהמשיבים. בד בבד עם הגשת התביעה, חתם המבקש ביום 3.9.13 על כתב ההסכמה לבוררות ופנה לרו"ח פרוינד בבקשה לקיים את הבוררות. או אז, הודיעו המשיבים שאין הם מעוניינים בקיום הליך הבוררות וההליך לא התקיים בפועל.

5.ביום 27.10.15 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לעיכוב הליכים בתיק והעברת הדיון לבוררות. בהחלטתו מיום 16.2.16 דחה בית משפט קמא את הבקשה להעברת ההליך לבוררות, בקובעו שלא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, הואיל והמבקש לא היה מוכן לעשות את כל הנדרש לקיום הבוררות (סעיף 8 להחלטה):

"הנתבעות חתמו על כתב ההסכמה להפניית המחלוקת עם התובע להליך בוררות עוד ביום 29.10.06, ומאותו מועד ועד למועד בו חתם התובע על אותו מסמך עברו כ-7 שנים, לא פחות. התובע, לא הציג כל נימוק משכנע מדוע הוא התמהמה וישב בחיבוק ידיים במשך שנים כה רבות מבלי לנסות ולקדם את הליך הבוררות...".

6.עוד נקבע בהחלטה, שחתימת המבקש על הסכם הבוררות כ-7 שנים לאחר שהמשיבים חתמו עליו, לא נעשתה בפרק זמן סביר כמצוות סעיף 8(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:

"הודעת התובע על הסכמתו להצעה, ליתר דיוק חתימתו על כתב ההסכמה, ניתנה רק בחלוף כ-7 שנים ממועד ההצעה ולמותר לציין כי בנסיבות העניין אין מדובר בפרק זמן סביר. בנסיבות העניין, ובהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים הכללי, יש לראות בחתימת התובע על כתב ההסכמה כהצעה חדשה, אך מאחר והנתבעים אינם מקבלים את אותה הצעה, אזי לא השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים בעלי הדין להעברת המחלוקת ביניהם להליך של בוררות" (סעיף 9 להחלטה).