רע"א 3526/14 לאה כהן ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' אברהמי) בפש"ר 13709-06-13 מיום 8.4.2014, בה נקבע כי אין להתערב בשיעור שכר הטרחה שנפסק למשיב 2 (להלן: "כונס הנכסים") בעקבות מכירת דירת המבקשים במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

הרקע לבקשה

2.        המבקשים החזיקו בעבר בדירה ברמת אביב (להלן: "הנכס" או "הדירה"), אשר שועבדה במשכנתא לטובת המשיב 1 (להלן: "הבנק") בגין הלוואה. בשנת 2004, עקב פיגור בהסדרי התשלום, פתח הבנק תיק הוצאה לפועל נגד המבקשים (תיק הוצל"פ 26-08076-04-1), במסגרתו מונה כונס נכסים לשם מימוש הנכס וגביית חובם של המבקשים. מן המסמכים שצורפו לבקשה עולה כי במשך שנים ארוכות לא צלח הליך המימוש, וכי מכירתו של הנכס ופינויו נדחו עד לאחר קיום הליכים רבים וביצוע מספר התמחרויות, בין היתר בשל חוסר שיתוף פעולה מצדם של המבקשים. לאחר קיום התמחרות שלישית לנכס וזכיית מציעים לקניית הדירה, פנתה המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") ביום 6.6.2013 לבית המשפט המחוזי בבקשה לפתיחת הליך פשיטת רגל, במסגרתו מונה המבקש 4 כמנהל מיוחד לנכסיה (להלן: "המנהל המיוחד"). בהליך זה ביקשו המבקשים מבית המשפט המחוזי צו מניעה נגד מכירת הדירה בהליכי ההוצאה לפועל, ואולם בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 10.6.2013. בית המשפט ציין בהחלטתו- זו כדלהלן:

"הליכי פשיטת רגל אינם גורעים מזכותו של נושה מובטח לממש את בטוחתו (סע' 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל). ככלל, כל שמבוצע הוא פיקוח בהתאם להלכת 'גרבש' (פש"ר 466/93). ממילא אין בעצם העובדה שהחייבת מצאה לנכון לפנות להליך פש"ר ביום 6.6.2013, ערב מועד הפינוי שנקבע לנכס, כדי להוות עילה לעיכוב הליכים לפינוי המבוצע במסגרת הליכי מימוש על-ידי נושה מובטח. כך בפרט כאשר לפי הבקשה והחומר שצורף לה, ההתנהלות בהוצל"פ בענין הליכי הכינוס ומימוש הנכס מתנהלת מזה זמן לא מבוטל. עוד עולה מהחומר כי מועד הפינוי ידוע לחייב מאז אפריל ונקבע בהסכמה... במקביל יש לוודא כי ישמרו האינטרסים של הנושים הבלתי מובטחים ומשכך מובהר כי לא ניתן יהא להתקשר בהסכם לגבי הנכס מבלי לקבל את עמדתם של המנהל המיוחד (עו"ד מזור) והכנ"ר ואת אישור בית המשפט של פש"ר...".

           החלטה זו הפכה חלוטה, בעקבותיה נערכה התמחרות נוספת, ובסופו של דבר נמכרה הדירה תמורת סכום של 3,225,000 ₪. למכירה זו ניתן אישורו של בית המשפט המחוזי בהליכי פשיטת הרגל בהחלטה מיום 11.7.2013. בכספי התמורה פרעו המבקשים את חובם לבנק בסך של 1,338,000 ₪.

3.        ביום 4.8.2013 הגיש כונס הנכסים בקשה לרשמת ההוצאה לפועל לאישור שכר טרחה בסך של 301,481 ₪, בהתאם לתקנה 5 לתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002 (להלן: "התקנות"). המבקשים הגישו הסתייגותם לשכר טרחה זה, כאשר לטענתם שכר הטרחה נקבע שלא בהתאם לתקנות, וכי הסוגיה נתונה לפיקוח בית המשפט של פשיטת הרגל. במקביל הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות (בקשה מס' 7), על מנת שיפעיל את סמכות הפיקוח ויקבע את שכר הכונס או יורה לרשמת ההוצאה לפועל כיצד לחשבוֹ. עוד בטרם ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, אישרה רשמת ההוצאה לפועל את שכר כונס הנכסים, וקבעה כי אין בהליכי פשיטת הרגל כדי לפגוע בהליכי מימוש הנכס.

4.        בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, הגישו הצדדים טיעונים מפורטים הכוללים התייחסותם להליך המימוש, לסמכות בית המשפט, ולפרשנות התקנות. המנהל המיוחד וכן גם כונס הנכסים הרשמי תמכו בעמדת כונס הנכסים, לפיו שכר הטרחה נקבע בהתאם לתקנות וכי אין עילה להתערב בשיעורו. היועץ המשפטי לממשלה דחה את בקשת המבקשים להתייצבותו בהליך והודיע מיום 11.3.2014 כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. לאחר קבלת עמדות הצדדים, דחה בית המשפט בהחלטה מיום 8.4.2014 את הבקשה למתן הוראות. בהחלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני, קבע בית המשפט בשנית כי פנייה לבית משפט של פשיטת רגל לאחר שנים של ניהול הליכי כינוס נכסים אינה נטולת קושי. עוד ציין כי הוא סומך ידיו על עמדת המנהל המיוחד והכנ"ר, אשר אמונים על אינטרס הנושים הבלתי מובטחים. בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי כי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשמת ההוצאה לפועל, וכי המבקשים הגישו במקביל ערעור שכזה לבית משפט השלום בכפר סבא (רע"צ 55287-10-13). אשר לאלמנט הפיקוח שנקבע בעניין פש"ר (תל-אביב) 466/93גרבש נ' י' שלף, נאמן על ענייני פושט הרגל יחיאל גרבש (24.12.2000) (להלן: "עניין גרבש"), קבע בית המשפט כי אין בדעתו להתערב, כבית משפט של פשיטת רגל, בעניין החלק בשכר הטרחה הנוגע לחייבת, "בשים לב בין השאר למורכבות והתמשכות הליכי ההוצל"פ ולאחר שנחה דעתם של המנהל המיוחד והכנ"ר (האמונים, כאמור על עניין הנושים האחרים) ועת השגת המבקשים על החלטת ראש ההוצל"פ נמצאת בדיון בערעור בערכאה מוסמכת".

5.        להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 27.4.2014 דחה בית משפט השלום בכפר סבא (סגנית הנשיאה ר' קרלינסקי) את ערעור המבקשים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל. בהחלטתו דחה בית משפט השלום את פרשנותם המוצעת של המבקשים לתקנה 5 לתקנות ואת טענתם על אופן חישוב שכר טרחת כונס הנכסים. בנוסף לכך קבע בית המשפט כי בהתחשב בשפעת ההליכים שננקטו בתיק שהתנהל במשך כ-9 שנים, בהתנהלות המבקשים, ובחוסר שיתוף הפעולה מצדם במשך אותה תקופה, אין מקום להתערב בשיעור שכר הטרחה שנפסק לכונס הנכסים, וכי בנסיבות העניין אין מדובר בנסיבות חריגות או בתוצאה אבסורדית. בקשת רשות ערעור על פסק הדין הוגשה על-ידי המבקש 2 לבית המשפט המחוזי מרכז (רע"א 53823-05-14). בבקשה זו טרם ניתנה החלטה.

עיקרי טענות המבקשים

6.        הבקשה שלפני משתרעת על פני עמודים רבים וכוללת מסמכים ומוצגים לרוב, וזאת גם לאחר שהוריתי למבקשים לצמצמה, בשים לב לתמציתיות ההחלטה מושא הבקשה והנושא הנדון בה. המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט בכך שלא התערב בשיעור שכר הטרחה שנפסק לכונס הנכסים, וזאת מתוקף חובתו כמפקח במסגרת הליכי פשיטת רגל. לטענתם, שכר הטרחה הוא בשיעור גבוה במידה קיצונית ובלתי נסבלת, פסול ונוגד את תקנת הציבור. זאת, מאחר והיחס בינו לבין שיעור החוב שנפרע במלואו עומד על 22.5%, ובינו לבין מחיר הדירה שיעורו הוא 9.5%. לטענתם, שכר טרחה זה אף גבוה מאד בשיעורו ביחס לשיעורי שכר טרחה הנפסקים בעניינים אחרים, כגון שכר מנהלי עזבון לפי תקנות הירושה או בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. עוד מטעימים המבקשים כי לו מימוש הדירה היה נעשה במסגרת הליך פשיטת הרגל, היה השכר נקבע לפי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א-1981, והיה עומד לכל היותר על סך של 180,827 ₪. שיעור השכר שנקבע הוא פסול, אליבא דמבקשים, נוכח נסיבותיהם האישיות, הם אנשים מבוגרים, בני שבעים, מצבם הבריאותי רופף והם נותרו חסרי כל.

7.        נוסף לאמור לעיל, מלינים המבקשים על כך שבקשתם למתן הוראות נדחתה באופן גורף, ללא הנמקה, וללא דיון מספק בטענות המשפטיות שהעלו. לטענתם, באופן זה זנח בית המשפט את סמכות הפיקוח ושיקול הדעת שהוקנתה לו ומסרהּ למנהל המיוחד ולכונס הרשמי. המבקשים טוענים כי בנסיבות העניין, לא היה שיקול ענייני המונע את השימוש בסמכות הפיקוח של בית המשפט, שעה שהליכי המימוש מוצו, הנכס המדובר כבר נמכר, והסוגיה היחידה שנותרה היא תשלום שכרו של כונס הנכסים, אשר מן הסתם בא על חשבון הנושים הבלתי מובטחים, שעל טובתם אמון בית המשפט.