רע"א 34408-08-14 גבעון נ' דהן

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיאה השופט א' ארנברג) לבטל פסק-דין שניתן כנגד המשיבה בהעדר הגנה בת.א. (י-ם) 14583/00. פסק-הדין ניתן ביום 29.10.2000 (בבקשה נכתב בטעות כי הוא ניתן ביום 21.9.2000). הבקשה לביטולו הוגשה רק ביום 1.5.2014, כאשר המשיבה שבה להשתקע בארץ לאחר שהות ארוכה בחו"ל וגילתה שהוטל עיקול על קופות גמל שבבעלותה. מבירור שערכה עלה כי העיקול עניינו בפסק-דין שניתן בתובענה הנ"ל.

מהבקשה עולה כי התובענה כנגד המשיבה הוגשה על ידי המבקש, עורך-דין במקצועו, לאחר שייצג את המשיבה "בתיק דיני עבודה בתחילת שנות התשעים". פסק-הדין ניתן על נוסח מודפס שערך המבקש, שאינו תואם כלל לתובענה מעין זו. בפסק-הדין נאמר, בין היתר, כי הוא ניתן "על יסוד תצהירו של התובע לעניין הנזקים שנגרמו לו". אמירה מעין זו מצביעה על כך שהנוסח שהוגש לבית המשפט הוא נוסח התואם לבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה בתובענות שעילתן בדיני הנזיקין, ולא לתובענות חוזיות שעניינן באי תשלום שכר טרחה. ממילא דומה כי נסיונות ההיאחזות של המבקש באמירות אחרות בנוסח פסק-הדין צריכות להיבחן בזהירות ראויה.

כך או כך, בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבה על רקע טענתה לפיה כלל לא היתה בארץ בשנים הרלוונטיות והמציאה "תעודת בירור פרטים על נוסע" (להלן: התעודה) לתמיכה בטענה זו. המבקש טוען כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו זו, שכן מהתעודה עולה שהמשיבה שהתה בארץ בין התאריכים 25.8.2000 ל- 12.9.2000, וממילא יש להניח כי התביעה נמסרה לה בתאריכים אלה. עיון בתעודה מעלה כי טעות היא בידי המבקש. מהרישום בתעודה עולה כי המשיבה שהתה בחו"ל באופן רציף בין התאריכים 13.8.1997 ל- 23.3.2010, דהינו – כשתים עשרה שנים ומחצה ברציפות. היא שהתה בישראל כשבועיים, חזרה לחו"ל, לאחר מכן הגיעה ארצה בין התאריכים 25.8.2010 ל- 12.9.2010, עשר שנים לאחר המועד בו הוגשה התובענה. טוב היה עושה המבקש לו עיין כדבעי בתעודה טרם הגיש בקשה זו, שכן דומה כי לולא טעותו זו, שעניינה בהנחה כי מהתעודה עולה שהמשיבה שהתה בארץ בזמן כלשהו בשנת 2000, לא היתה הבקשה מוגשת כלל ועיקר.

בית המשפט קמא פעל בזהירות ראויה והורה למבקש להציג את אישור המסירה, וזאת על אף שתעודה רשמית תומכת בגרסתה של המשיבה. המבקש לא עשה כן. לטענתו לא נשמרו המסמכים במשרדו מעבר לשבע שנים ממועד מתן פסק-הדין. טענה זו הועלתה על אף שפסק-הדין לא בוצע במהלך כל התקופה, וממילא דומה שלא היה מקום לבער את המסמכים הרלוונטיים. בנסיבות אלה, כאשר קיימת ראיה אובייקטיבית לכך שהמשיבה לא שהתה בארץ בשנים הרלוונטיות, ולא הובהר כיצד בוצעה לה המסירה, מן הדין היה להורות על ביטול פסק-הדין.

לפיכך אני דוחה את בקשת רשות הערעור. רק מאחר ולא התבקשה תשובה לבקשה לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים, ותחזיר את הערבון למפקיד.