רע"א 3246/16 חנאפי נ' מרג'ה ואח'

1. בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי נצרת (השופט י' בן-חמו) בפש"ר 216/07 מיום 23.2.2016. עניינה של ההחלטה – הזכויות בנכס מקרקעין שבבעלותו של החייב, איברהים מרג'יה, ואשתו.

רקע

2. בין המבקשת ובין החייב ואשתו נכרת בשנת 2006 הסכם לרכישת נכס המקרקעין. לאחר מכן, ביום 21.5.2007, הוכרז החייב כפושט רגל, ומאז התנהלו הליכים שונים באשר להסכם זה. העובדות בפרשה זו מסועפות, והמחלוקות העובדתיות מרובות. בתמצית הרלבנטית לענייננו – הנאמן הגיש בקשה לביטול ההסכם, משום שלטענתו הנכס נמכר תוך העדפה פסולה; לאחר מכן, הגיעו הנאמן וב"כ המבקשת להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 19.9.2010 לפיו יחזור בו הנאמן מבקשתו לביטול הסכם המכר, תמורת תשלום נוסף של 600,000 ₪ שהמבקשת תשלם לקופת פשיטת הרגל (להלן: הסכם הפשרה). ברם, לאחר מכן פנתה אשת החייב לבית המשפט והעלתה טענות שונות, וביניהן כי הסכם המכר היה הסכם פיקטיבי, שהסכומים שהועברו במסגרתו היו סכומי הלוואה, וכי היא שילמה למבקשת סכום של 900,000 ₪ כהחזר להלוואה זו; משכך, עתר הנאמן לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וכן לחייב את המבקשת להשיב לקופת פשיטת הרגל סך של 900,000 ₪.

3. בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים, עיין במסמכים ובראיות שהוצגו לו, ושוכנע כי יש לקבל את בקשתו של הנאמן. מבחינה עובדתית ומשפטית הכריע בית המשפט כך:

           (א)    הסכם המכר שבין המבקשת ובין החייב ואשתו נחתם למראית עין, כדי למנוע מהנושים לשים ידם על הנכס; כל הצדדים קשרו קשר ביניהם להצגת מצג שווא לפני הנאמן ולפני בית המשפט, כאילו מדובר בהסכם מכר, שעה שלמעשה הכספים שהועברו במסגרתו היו כספי הלוואה.

           (ב)    החייב ואשתו החזירו את ההלוואה למבקשת, ולכל הפחות את עיקרה, בסך של 900,000 ₪. הסכום המדויק שהוחזר יתברר ככל שהמבקשת תגיש תביעת חוב.

           (ג) סך של 600,000 ₪ שהועבר מן המבקשת לקופת פשיטת הרגל, במסגרת הסכם הפשרה, הוא למעשה סכום כספי של החייב ששולם למבקשת. סכום זה הועבר למבקשת כהעדפת נושים פסולה, ולכן הוא שייך לקופת פשיטת הרגל; בנוסף, חייבת המבקשת (ובנה) להשיב לקופת הפש"ר כל סכום נוסף שקיבלה על חשבון החזר ההלוואה מעבר ל-600,000 ₪ הללו, ככל שהתקבל לאחר מתן צו הכינוס לחייב. סכום זה יתברר, כאמור, על-ידי הנאמן, כאשר תגיש המבקשת תביעת חוב.

בקשת רשות הערעור ובקשת עיכוב הביצוע

4. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וכרכה עמה בקשה לעיכוב ביצועה. כהערה מקדמית אציין, כי ההחלטה דנן ניתנה ביום 23.2.2016, ואילו הבקשה הוגשה ביום 17.4.2016. לסוגיית מועד ההגשה אין זכר בבקשה, למעט תוספת שהוסיפה המבקשת בכתב-יד ובה נאמר "וידענו על ההחלטה ביום 16.3.2016". הדבר נטען ללא אסמכתאות כלשהן או תצהיר, ומשכך הוריתי בהחלטתי מיום 18.4.2016 על מחיקת הבקשה. למעלה מן הצורך ציינתי שם, כי מעיון במערכת 'נט המשפט' עולה שב"כ המבקשת עיין בהחלטה כבר למחרת הינתנה, ביום 24.2.2016.

5. המבקשת מיהרה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה, מגובה בתצהיר, ובה צרפה אסמכתאות לכך שההחלטה הומצאה לה רק ביום 16.3.2016. כמו כן טענה, כי אין בכך שבא-כוחה עיין בהחלטה במערכת 'נט המשפט' בכדי להשפיע על המועד שבו היא רשאית להגיש את הבקשה. נעתרתי לבקשה 'להחיאת' ההליך.

6. בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, נוכח שגיאותיו של בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ואושרר לאחר מכן בהחלטה שיפוטית נוספת, ומשכך יש מעשה בית דין בעניין, ולא ניתן לבטלו. שנית, לא היה מקום ליתן מעמד לאשת החייב בהליך שאינה צד פורמלי בו. שלישית, הסעד שביקש הנאמן הוא ביטול הסכם הפשרה וחיוב המבקשת בתשלום 900,000 ₪, אך בית המשפט ביוזמתו נזקק לשאלת זכויותיה של המבקשת בנכס והכריע בעניין זה הכרעות שחרגו מן המחלוקת שבין הצדדים. כלל הטענות הללו, כמו גם טענות נוספות שנטענות במסגרת הבקשה, מלמדים כי קיים סיכוי לבקשת רשות הערעור ברמה המספקת להורות על עיכוב ביצוע. לעניין מאזן הנוחות נטען כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ייגרם למבקשת עיוות דין, שכן ייווצר מצב עובדתי מוגמר שיהיה קשה לשנותו. זאת, משום שכבר הוגשה בקשה מוסכמת מטעם החייב והנאמן למתן הפטר. או אז תחולק קופת הכינוס ולא ניתן יהיה להשיב את מצב הדברים לקדמותו.