רע"א 30418-10-15 דרויש נ' רונן ואח'

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופטת עידית וינברגר) מיום 6.10.15 לדחות את בקשת המבקשת להזמנת העד עומר בהרב לישיבת ההוכחות הקבועה ליום 4.11.15. המשיבים מתנגדים לבקשה.

בית המשפט קמא קבע בהחלטתו מיום 17.11.14 שהראיות בשאלת האחריות ישמעו במועד שקבע, וכי ב"כ המבקשת יגיש תצהירי עדות ראשית עד יום 20.1.15 עם העתק ישירות לב"כ הנתבעים אשר יגישו תצהירי עדות ראשית עד יום 20.3.15. עוד נקבע כי "בקשות לזימון עדים שאינם בשליטתם של בעלי הדין, יוגשו במועד הגשת התצהירים תוך שהם מפרטים את תמצית עדותם הצפויה והנסיונות שנעשו לקבל מהם תצהיר". אין ספק, שהמבקשת לא הגישה בקשה לזמן את העד עד יום 6.10.15, מועד בו נדחתה הבקשה במילים הבאות "הבקשה לא הוגשה במועד שנקבע להגשת בקשות לזימון עדים בהחלטתי מיום 17.11.14, ולפיכך אני דוחה אותה".

אני דוחה את טענת המבקשת, שההחלטה אינה מנומקת. ההחלטה מנומקת (וראו: רע"א 290/15 ברנד פור יו נ' רמי לוי מיום 8.12.15).

לא מובן מדוע פירטה המבקשת את טענותיה שנודע לה על זהות העד רק ביום 18.3.15. ממילא היה זה עד שאינו בשליטתה, שאותו עליה לבקש לזמן. ממילא הגישה המבקשת תצהיריה, לאחר שניתנו לבקשתה, ביום 19.7.15, ארבעה חודשים לאחר שלפי דבריה נודעה לה זהות העד.

הטענה של המבקשת היא שמשמעות ההחלטה של בית המשפט על מועד הגשת הבקשות היא שיש להגיש את הבקשות במועד הגשת תצהירי הנתבעים, ובמועד הגשת הבקשה עוד לא הוגשו תצהירי הנתבעים, שנקבע שיש להגיש עד 20.10.15. בנוסף, נטען על ידי המבקשת, שיש להתיר את שמיעת העד עקב הצורך בחקר האמת, ומתן יומה של המבקשת בבית המשפט.

אני דוחה את הטענה של המבקשת, שהמועד להגשת הבקשה היה מועד הגשת תצהירי הנתבעים, דהיינו השלמת הגשת כלל התצהירים, ולא מועד הגשת התצהירים על ידי המבקשת. זאת, מן הטעמים הבאים:

א.המבקשת הגישה לבית המשפט קמא, למחרת היום שבו ניתנה ההחלטה, תגובה להחלטה ובקשה חוזרת, שבה טענה שאכן צודק בית המשפט שבהחלטה מיום 17.11.14 נקבעו הוראות לגבי זימון עדים, אבל רק ביום 15.3.15 נודעה לה לטענתה זהות העד. היא לא טענה שהמועד שנקבע היה מועד השלמת הגשת התצהירים. מכאן, שטענה זו היה טענה שהמבקשת חשבה עליה רק לאחר מכן.

ב.על פי רע"א 6283/93 ד. דני בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מח (1) 639, הקביעה שהעדויות יוגשו בתצהירים אינה משנה את סדר הבאת הראיות. מן הראוי היה, שיוגשו תצהירי המבקשת, ישמעו חקירותיהם והעדויות הנוספות, ולאחר מכן יוגשו תצהירי הנתבעים וישמעו חקירותיהם. קביעת בית המשפט קמא שינתה איזון זה, לצורך סיום שמיעת הראיות ביום אחד, אך אין בכך קביעה שיש לתובעת זכות לבקש עדים נוספים לאחר שנחשפים בפניה עדויות הנתבעים.

ג.לא יתכן לחשוב שעל התובעת להגיש בקשה לזמן עד נוסף שאינו בשליטתה במועד הגשת התצהירים על ידי הנתבעים, שכן היא לא שולטת במועד זה, ולא תדע מתי הוא מתקיים. המועד שנקבע על ידי בית המשפט הוא לא יאוחר מיום.... ולא ביום... . מכאן, שאם הנתבעים היו מגישים יום לפני המועד המאוחר ביותר שהותר להם, והתובעת היתה מגישה במועד המאחר ביותר, היתה מגישה באיחור, אם היתה נכונה הפרשנות המוצעת עתה על ידי המבקשת. זו אינה תוצאה אפשרית, ולכן מובן היה, מלכתחילה, וכך עולה גם מהתגובה של המבקשת להחלטה, שהיא הבינה שהמועד להגשת הבקשה על ידה הוא מועד הגשת התצהירים על ידה, ולא מועד הגשת כל התצהירים.

מכאן, שבדין קבע בית המשפט קמא, שהבקשה הוגשה באיחור. מכאן לטענה, שלמרות האיחור, היה על בית המשפט קמא לקבל את הבקשה. גם בענין זה, אני דוחה את טענות המבקשת, מן הטעמים הבאים:

א. למרות שהחלוקה בין פרוצדורלי למהותי אינה חביבה עלי, והיא ברוב המקרים שרירותית, הרי סדר הבאת הראיות, הוא מהותי, ופגיעה בו היא פגיעה העשויה לגרום עוול לצד שכנגד, שעליה אין לפצות בהוצאות לפי הכללים שנקבעו בפ"ד ששון נ' קדמה.

ב.היה בידי המבקשת לבקשה את זימון העד ההחל מיום 18.3.15 (או 15.3.15, כפי שאמרה במקום אחר), ועד ארבעה חודשים לאחר מכן, כאשר הגישה את תצהיריה. במובן זה, היה לה יומה בבית המשפט, והיתה לה הזדמנות מספקת להביא את מלוא ראיותיה. העובדה שהיא בחרה להגיש את הבקשה באיחור נזקפת לחובתה. גם זכות הגישה לערכאות, ככל זכות, אינה בלתי מוגבלת. ניתן להסדיר אותה ולקבוע לה כללים והגבלות, שעל המתדיינים לעמוד בהם. למבקשת ניתנה הזדמנות והיא לא ניצלה אותה. אין לה להלין אלא על עצמה.