רע"א 2979/16 Magic Softare Enterprises Ltd נ' פאיירפליי בע"מ ואח'

         לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 51966-12-15 מיום 9.3.2016, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבים למינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

רקע והליכים קודמים

1. בחודש יולי 2007 התקיימו מגעים בין הצדדים לבחינת אפשרות לשיתוף פעולה עסקי ביניהם. ביום 19.12.2007 חתמו המבקשות על הסכם התחייבות לשמירת סודיות כלפי המשיבים. סעיף 5 להסכם הסודיות כלל תנית בוררות הקובעת, בין היתר, כי כל סכסוך בין הצדדים יתברר לפני מותב של שלושה בוררים. בחודש מאי 2009 נערך בין הצדדים הסכם נוסף, שהחליף את סעיף 5 להסכם הסודיות, וקבע, בין השאר, כי "הסכסוכים בין הצדדים הכפופים לתנית הבוררות שבהסכם יבואו בפני בורר יחיד שזהותו תוסכם בין הצדדים". בשנת 2009 החל להתנהל בין הצדדים הליך בוררות, על רקע מחלוקות שנתגלעו ביניהם, לפני כבוד השופט בדימוס אורי גורן. בהחלטתו מיום 15.12.2010 הכריע הבורר בשאלת החבות וקבע כי המבקשות חייבות בנזקים שנגרמו למשיבים. במהלך ניהול הליך הבוררות, פנו המשיבים לבורר בעתירה לתיקונו ולעדכונו של כתב התביעה, נוכח גילויים חדשים של נזקים שנגרמו להם לדבריהם על ידי המבקשות. בהחלטתו מיום 12.2.2012, קיבל הבורר באופן חלקי את הבקשה בקׂבעו, בין היתר, כי "נזקים נוספים ומאוחרים יותר – יתבעו בהליך נפרד מאחר ואני רואה בהם עילות תביעה חדשות או לחילופין ניתן היתר לפיצול סעדים". ביום 13.1.2015 ניתן פסק בוררות אשר חייב את המבקשות לפצות את המשיבים בגין הנזקים שנגרמו להם. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) בהפ"ב 21246-04-15 והפ"ב 54746-04-15 מיום 19.11.2015, נדחתה בקשת המבקשות לביטול פסק הבוררות והוא אושר.
2. בהמשך, עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למנות בורר על מנת שיכריע בנזקים נטענים שנגרמו להם על ידי המבקשות בשנים 2011 ואילך, ואשר בהתאם להחלטת הבורר מיום 12.2.2012 לא נדונו במסגרת הליך הבוררות שהתקיים. המשיבים נימקו את בקשתם בכך שביום 8.3.2012 פנו למבקשות על מנת למנות בורר שידון בתביעותיהם הנוספות, אולם נענו בסירוב. עוד נטען כי פנייה נוספת למבקשות מיום 22.11.2015, מיד לאחר מתן פסק הדין שאישר את פסק הבוררות, לא נענתה כלל. המבקשות התנגדו לבקשה ממספר טעמים. בין היתר, טענו המבקשות כי תוקפה של תנית הבוררות פקע כבר במחצית הראשונה של שנת 2012; כי תיקון תנית הבוררות מחודש מאי 2009 נעשה בצורה מתוחמת ונקודתית ולא באופן קבוע; כי בקשת המינוי אינה מפרטת את מכלול העילות והסעדים שברצון המשיבים לתבוע; כי המשיבים לא עמדו בדרישת סעיף 8(ב) לחוק הבוררות; וכי הבקשה לוקה בשיהוי, משלא נעשה דבר לקדֵם מינוי בורר מאז הפנייה שנדחתה בשנת 2012.

החלטת בית המשפט המחוזי

3. לאחר שדחה כל אחת מטענות המבקשות, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים ומינה בורר כמבוקש. בתוך כך, נקבע כי תנית הבוררות בין הצדדים שרירה וקיימת. בית המשפט קבע כי מלשון הסכם הסודיות עולה, כי סעיף 8 להסכם, הקובע תוקף של ארבע שנים להתחייבויות המבקשות על פי ההסכם, אינו חל על תנית הבוררות. בנוסף, קבע בית המשפט כי במסמך תיקון תנית הבוררות מחודש מאי 2009 אין כל הוראה המגבילה את תחולתו לגבי סכסוכים קונקרטיים. נקבע כי לשון המסמך מצביעה במובהק על עריכת שינוי קבע בתנית הבוררות. בנוסף לכך, קבע בית המשפט כי אין ממש בטענה בדבר היעדר פירוט באשר לעילות התביעה, מאחר שמהות הסכסוך בין הצדדים ועיקריו ברורים וידועים. לצד זאת, נקבע כי ככל שכתב התביעה שיוגש בסופו של דבר יכלול בתוכו נושאים או נזקים שכבר נדונו והוכרעו על ידי הבורר, חזקה על המבקשות שיעלו לפני הבורר שימונה את הטענות המתאימות. זאת ועוד, נקבע כי פניית המשיבים למינוי בורר נבחנת על פי תוכנה ולא על פי כותרתה, וכי תוכן הפניה, אשר כלל שמות בוררים מוצעים, מקיים את דרישות סעיף 8(ב) לחוק הבוררות. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת השיהוי שהועלתה על ידי המבקשות. בכלל זה נקבע כי נוכח החלטת הבורר מיום 12.2.2012 ונוכח העובדה שהמשיבים הגישו בקשה למינוי בורר מיד לאחר דחיית בקשת המבקשות לביטול פסק הבוררות, טענת השיהוי אינה נטענת בתום לב.

טענות המבקשות בבקשה

4. המבקשות חוזרות על הטענות שטענו לפני בית המשפט המחוזי במלואן. לדבריהן, שגה בית המשפט עת דחה כל אחת ואחת מטענותיהן. לשיטתן, שגיאות נטענות אלה עולות לכדי טעות בהפעלת החוק, הגורמת למבקשות "עיוות דין של ממש", באופן המצדיק מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.
6. כידוע, בית משפט זה לא נעתר בקלות לבקשות רשות ערעור המופנות נגד החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בענייני בוררות. רשות כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד. זאת, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט, פסקה 7 (23.4.2013); רע"א 285/15 גורן נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ, פסקה 7 (26.7.2015)]. הלכה זו חלה במשנה תוקף שעה שעסקינן בבקשת רשות הערעור המופנית נגד החלטה לקיים תנית בוררות ולמסור את הסכסוך לבוררות מכוח סעיף 8 לחוק הבוררות. רשות הערעור במקרים כאלו תישמר רק לאותם מקרים חריגים בהם ניתן להצביע כי שגתה הערכאה הראשונה בהפעלת החוק או נתפסה לכלל טעות מהותית [ראו: רע"א 9649/09 משה בן דוד חברה לבנין בע"מ נ' עיריית חיפה, פסקה 32 (3.5.2010); רע"א 8492/15דרימר נ' הלברייך, פסקה 8 (‏25.1.2016)]. איני סבור כי הבקשה דנן נופלת בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות לערער. קביעותיו של בית המשפט המחוזי עולות בקנה אחד עם הדין. איני סבור כי נפלה בהן טעות – וודאי שלא טעות מהותית. ממילא לא ניתן להצביע, ולוּ על חשש, שמא ייגרם למבקשות עיוות דין כתוצאה מההחלטה מושא הבקשה.
7. יצוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי לגופן, ללא יוצא מן הכלל. כך לדוגמה, איני מוצא תוחלת בנסיבות העניין לטענת המבקשות נגד תוקפה של תנית הבוררות. סעיף 8 להסכם הסודיות מפקיע את תוקפם של "התחייבויותינו, הצהרותינו ואישורינו המפורטים לעיל..." בהסכם הסודיות. לשון זו בה נוקט הסעיף, תואמת את הלשון בו נוקטים סעיפים 2, 3, 4, 6 ו-7 להסכם הסודיות, שעניינם אכן בהתחייבויות והצהרות. בדין קבע בית המשפט, כי להבדיל מלשונם של סעיפים אלו, תנית הבוררות בסעיף 5 נקטה בלשון כללית, בדבר בירור הסכסוכים בבוררות, מבלי להגביל עצמה במועדים מסוימים ומבלי לנקוב באיזה מהמונחים עליהם נסב סעיף 8 להסכם הסודיות. מקובל כי אין בהכרח בפקיעת החוזה הכללי כדי להפקיע את תניית הבוררות שנכללה באותו חוזה, שתכליתה להסדיר את היחסים המשפטיים בין הצדדים במקרה בו הסתיים החוזה [ראו: רע"א 7030/08 אחיסמך מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עטורה השקעות בע"מ, פסקה 19 (17.9.2008); רע"א 4986/08 TYCO BUILDING SERVICES נ' אלבקס וידאו בע"מ, פסקאות 33-32 (12.4.2010); סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל 243-240 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)]. בנוסף אציין, כי גם דחיית בית המשפט את טענת השיהוי שהעלו המבקשות, בדין יסודה. בנסיבות העניין – נוכח החלטת הבורר מיום 12.2.2012; פניית המשיבים אל המבקשות ביום 8.3.2012; ופניית המשיבים אל המבקשות ביום 22.11.2015, מיד לאחר מתן פסק הדין שאישר את פסק הבוררות – לא ניתן לומר כי נפל שיהוי לא מוצדק בבקשת המשיבים למינוי בורר. כאמור, יתר קביעותיו של בית המשפט גם הן מקובלות עלי.
8. נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י' בסיון התשע"ו (‏16.6.2016).