רע"א 2967/16 פלוני נ' הוועדה הפסיכאטרית המחוזית ואח'

1. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיא א' טל) בע"ו 66816-03-16 מיום 4.4.2016, ובו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית להאריך את אשפוזו הכפוי עד ליום 21.4.2016.

רקע

2. המבקש, הוא יליד שנת 1959, גרוש ואב לשניים, הנדסאי מכונות במקצועו ומוכר כנכה משרד הביטחון. המבקש מאובחן מזה שנים כלוקה בהפרעה סכיזואפקטיבית ונמצא במעקב של המרפאה לבריאות הנפש בהרצליה. המבקש אושפז כמה פעמים בבתי החולים אברבנאל ושלוותה; אשפוזו האחרון ארע בשנת 2012.
3. ביום 2.3.2016 נעצר המבקש בחשד לביצוע עבירות של איומים והעלבת עובד ציבור, וביום 3.3.2016, במסגרת דיון בהארכת מעצרו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, הורה בית המשפט על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית בבית המעצר. המבקש הופנה בו ביום לבית החולים אברבנאל, ובבדיקה פסיכיאטרית נמצא כי הוא שרוי במצב פסיכוטי פעיל, כי נשקפת ממנו סכנה מיידית לעצמו ולזולתו, ומשכך הומלץ על מתן הוראת אשפוז כפוי דחוף לפי סעיף 9(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק). הפסיכיאטר המחוזי הוציא הוראת אשפוז כפוי בהתאם להמלצה זו.

4. ביום 4.3.2016 הובא המבקש לדיון נוסף בהארכת מעצרו, שם הוחלט על שחרורו של בתנאים והעברתו לאשפוז כפוי בבית החולים אברבנאל. לאחר דיון נוסף בעניין שהתקיים ביום 6.3.2016, שוחרר המבקש ממעצר והועבר לאשפוז כפוי בהתאם להוראת האשפוז שיצאה בעניינו; וביום 7.3.2016 הועבר מבית החולים אברבנאל לבית החולים שלוותה.

5. ביום 9.3.2016 החליטה פסיכיאטרית המחוז להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש בשבוע נוסף, בהתאם להוראת סעיף 10(ב) לחוק. אשפוזו הכפוי של המבקש הוארך מעת לעת ובסופו של דבר, ביום 24.3.2016, קיבלה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית החלטה להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש עד ליום 21.4.2016. ההחלטה התבססה על כך שהמבקש שרוי במצב פסיכוטי פעיל, במצבו הנוכחי הוא מסוכן לזולת, ואינו מתאים לטיפול מרפאתי חלף אשפוזו.

6. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. עיקרו של הערעור התבסס על כך שבמהלך אשפוזו חלה רגיעה ניכרת בהתנהגותו של המבקש, והוא לא יסכן את עצמו או את אחרים אם ישוחרר. כמו כן נטען כי העובדה שהמבקש שוחרר ממעצר מלמדת על כך שאינו מסכן את עצמו או אחרים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין עילה להתערב בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית. צוין כי אכן חל שיפור בהתנהגותו של המבקש, אך עמדתה המקצועית של הוועדה הפסיכיאטרית היא שעדיין קיים חשש שאם ישוחרר הוא עלול לחזור להתנהגותו האלימה שגרמה לאשפוז הכפוי. כמו כן, אין בכך שהמבקש שוחרר ממעצר כדי ללמד שאינו מסוכן לציבור, משום שמיד בתכוף אושפז בכפייה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי.

בקשת רשות הערעור 

7. בבקשת רשות הערעור שב המבקש על הטענה שאינו מסוכן לעצמו או לאחרים. נטען כי לצורך אשפוז כפוי, הפוגע בחירותו של אדם, יש צורך בראיות חד- משמעיות למסוכנותו, ומעיקרא לא היו ראיות כאלה לפני הוועדה הפסיכיאטרית. בנוסף, ככל שהסיבה להארכת האשפוז נעוצה בצורך להבטיח את המשך קבלת הטיפול התרופתי, ניתן לפתור חשש זה באמצעות מעקב מרפאתי אצל פסיכיאטר בקהילה, כפי שהמבקש מטופל עד כה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לשיפור הרב בהתנהגותו של המבקש במהלך ימי אשפוזו, דבר המעיד על העדר מסוכנות.

8. נוסף על כך, נטען כי במסגרת הליכי האשפוז של המבקש נפלו פגמים. נטען שהוראות האשפוז לא פרטו את המסוכנות הנטענת של המבקש ולא נומקו כנדרש; שהמבקש לא הובא לפני ועדה פסיכיאטרית מחוזית במהלך חמשת הימים הראשונים לאשפוזו, בניגוד להוראות הדין; ושבהחלטות הוועדה לא ניתן משקל לעמדת בת-זוגו של המבקש שביקשה לקחתו לביתם ולהיות אחראית לטיפול התרופתי בו. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא בחן כיאות חלופות לאשפוז בכפיה שיפגעו בחירותו של המבקש באופן מידתי יותר, וכן שלא נתן משקל לכך שבדיון שהתקיים לפניו לא התייצבה המשיבה לדיון (זאת, בשל שביתת הפרקליטים). באשר לנימוקים למתן רשות ערעור, סבור המבקש כי עניינו מעלה מספר סוגיות המעוררות במצטבר את שאלת דרך הפרשנות הצודקת והנכונה של חוק טיפול בחולי נפש, וכמו כן היא מעלה שיקולי צדק הנוגעים לפגיעה בחירותו של אדם ללא ביסוס ראייתי של מסוכנותו.