רע"א 29360-01-16 בוקריס נ' ס. הזימה מוצרי תעשיה בע"מ

זו בקשה לסעד זמני בערעור לפיה מבקש המבקש להורות למשיבה להימנע מביצוע עבודות חפירה ו/או בנייה ו/או כל עבודה אחרת בתת חלקה מספר 1+2 מחלקה 66 בגוש 18166, ברחוב הרצל 22 בנהריה, עד להכרעה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופט הבכיר ג'מיל נאסר) מיום 7.1.16 אשר דחתה את בקשת המבקש לצו מניעה זמני כנגד המשיבה.

מכיוון שמדובר בסעד זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על אי מתן סעד זמני בבית משפט השלום, הצעתי לצדדים שהחלטתי תהיה החלטה גם בבקשה לרשות ערעור וגם בערעור לכשתתקבל הבקשה לרשות ערעור. ב"כ המבקש סירב לכך, ועל כן החלטתי זו היא החלטה במסגרת הסעד הזמני בבקשה לרשות ערעור בלבד. ממילא, אין היא קובעת את תוצאת הבקשה לרשות ערעור, ואין היא קובעת את תוצאת הערעור אם תתקבל הבקשה לרשות ערעור.

המבקש טען בבקשתו, בצדק, שהשיקולים העיקריים שיש לשקול הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחיות. לכך יש להוסיף גם את השיקול בדבר נקיון כפיים, ואתייחס לכך בהמשך. עוד טען המבקש בבקשתו כי קיים יחס הפוך בין סיכויי הערעור למאזן הנוחיות כך שככל שמאזן הנוחיות נוטה יותר לטובת מבקש עיכוב הביצוע, נדרשת הוכחה פחות מוצקה של סיכויי קבלת הערעור. לצורך כך, ולצורך הטיעון בדבר הפחתת משקלו של שיקול סיכויי הערעור ציטט מספר פסקי דין שכולם עוסקים בבקשת עיכוב ביצוע הנדונה על ידי הערכאה הדיונית. במקרה זה שבו הערכאה הדיונית דנה בבקשת עיכוב ביצוע של החלטתה, אכן אין זה מן הראוי שתדון בסיכויי הערעור, ועליה לדון בעיקר במאזן הנוחיות. שונים הדברים לגבי ערכאת הערעור ולגבי סעד זמני בערעור. אדם זכאי לסעד המבוקש על ידו, אם יביא את הראיות המתאימות ויטען את הטענות המתאימות, בפסק הדין. כאשר אדם מבקש סעד זמני לפני מתן פסק הדין עליו להראות שסיכוייו לקבלת פסק דין הם טובים, וכי מאזן הנוחיות נוטה לטובתו.

באשר לסיכויי הערעור, הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות בצווים זמניים שניתנו על ידי הערכאה הדיונית. אין זה משום שהערכאה הדיונית שומעת ראיות, וזה המצב גם כאשר ההחלטה בסעד הזמני ניתנת ללא שמיעת ראיות. מתן הצו הזמני עד להכרעה בתביעה מסור בעיקרון לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטה זו, בדרך כלל (רע"א 1864/13, אשכנזי נ' דרור החזקות; רע"א 4307/13 גאון נדל"ן נ' גבעות חן; רע"א 2905/15 שוורץ נ' צביון).

המבקש מצא פגמים שונים לטענתו בהחלטת בית המשפט קמא אשר בגללם הוא סבור שסיכויי הערעור טובים. אני דוחה את טענת המבקש שהוא הוכיח את זכויותיו הקנייניות במגרש. המבקש לא הוכיח כל זכות קניינית. הוא אפילו לא צירף שום מסמך ולא טען שרכש את הזכות בדרך כלשהי. כל שטען הוא שהוא מתגורר בדירה שאינה רשומה על שמו, ושהוא לא הציג כל התחייבות להעביר אליו את הבעלות, מזה 30 שנה. דהיינו למבקש לפי טענתו החזקה במקרקעין מזה 30 שנה, החזקה אינה זכות קניינית. אני דוחה את טענת ב"כ המבקש, כאילו משום שהבעלות לפי חוק המקרקעין מקנה החזקה, הרי ההיפך גם כן נכון והחזקה מקנה בעלות. העובדה שהמבקש לא הוכיח אף לכאורה זכויות קנייניות אינה אומרת שאין לו זכויות בכלל, למשל זכויות בעוולת מיטרד וכדומה. היא אומרת שאין לו זכויות קנייניות.

אני דוחה טענת המבקש כאילו יש לו זכויות קנייניות מכיוון שבנה תוספות במקרקעין. אמנם זו טענה חדשה אבל גם כך, אין אדם רוכש זכויות קנייניות במקרקעין על ידי בניית תוספות. הזכויות הקנייניות במקרקעין מנויות בחוק המקרקעין, ואין זכות כזו. על פי חוק המקרקעין קיימת זכות למקים בנכסי חברו לקבל את שווי השקעתו או שוויו בשעת השימוש בברירה הנתונה לבעל המקרקעין (סעיף 21).

להסיר ספק, על פי חוק המקרקעין, נתונה למחזיק הזכות למנוע הסגת גבול. מסתבר מדברי המבקש בחקירתו שהוא טוען היום להסגת גבול של המשיבה, אך למרות שידע על טענתו זו עוד לפני הגשת הבקשה לצו מניעה בפני בית המשפט קמא, הגיש חוות דעת לפיה ההיפך הוא הנכון, והוא עצמו פלש לתוך שטחה של המשיבה. על כן, גם בעניין זה סיכויי המבקש בבקשת רשות ערעור, ככל שהוא טוען טענה כזו אינם גבוהים.

המבקש טען כי בית המשפט קמא טעה כשביסס את החלטתו על הסכם הבית המשותף משנת 62', המקנה לכל אחד מבעלי היחידות במקרקעין זכות להרוס את ביתו ולבנות כרצונו בכפוף להיתר בנייה. אני דוחה את טענת המבקש כאילו ההסכם אינו מחייב את המבקש. אין המבקש יכול לקבל יותר זכויות ממי שהוא בעלים במקרקעין, ובעל המקרקעין זכאי לזכויות ביחידה שלו בבית המשותף בכפוף לאמור בתקנון הבית המשותף. חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008 דרש הסכמה של כל בעלי היחידות לבנייה של בעל יחידה במקרקעין. אין זו שגיאה מצידו של בית המשפט קמא שנתן את החלטתו בסעד הזמני מתוך הנחה שתקנון הבית המשותף המחייב את הצדדים קבע הסכמה הדדית לבנייה, לכל בנייה, לרבות בנייה לפי חוק החיזוק, בתנאי שניתן היתר בנייה כדין.

אני דוחה את טענת המבקש שלפי החלטת וועדת הערר היתר הבנייה שניתן כפוף להסכמתו של המבקש או להסכמת הבעלים האחרים. וועדת הערר קבעה שהיא אינה עוסקת בנושא ההסכמה, שהוא נושא קנייני, אלא רק בשאלה התכנונית. תקנון הבית המשותף קבע כי יש הסכמה הדדית לבנייה, בכפוף לקבלת היתר בנייה שידוע על פי הדין שיינתן רק על פי שיקולים תכנוניים. על כן, ניתן היתר בנייה כדין על ידי וועדות התכנון, ויש הסכמה הדדית בין בעלי היחידות בכפוף לקבלת היתר בנייה כדין, ובזאת הסתיים נושא ההסכמה על פי חוק החיזוק.