רע"א 2905/15 הלל שוורץ (פואל) נ' מיכאל ציביון ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' אבניאלי) בה בוטל צו מניעה זמני לאיסור דיספוזיציה במקרקעין שניתן כנגד המשיבות 5-4.

1. בחודש אפריל 2014 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים ונגד משיבים נוספים (שנמחקו בינתיים). בכתב התביעה טען המבקש כי בשנת 1996 נחתם בינו ובין המשיב 1 (להלן: המשיב) הסכם לרכישת מקרקעין שונים ובהם חלקות שונות בגוש 6213 בתל אביב (להלן: ההסכם מ-1996 ו-המקרקעין בהתאמה). לטענת המבקש המשיב מחזיק במקרקעין באמצעות המשיבות 2 ו-3, חברות זרות שבבעלותו, המחזיקות במשיבות 5-4 שהן חברות ישראליות הרשומות כבעלות הזכויות במקרקעין. לטענת המבקש הוא רכש במסגרת ההסכם מ-1996 270 מ"ר בלתי מסוימים במקרקעין באמצעות רכישת 24.9% ממניות המשיבות 5-4, עבורן שילם 450,000 דולר. עוד נטען כי המשיב התחייב במסגרת ההסכם מ-1996 לרשום הערת אזהרה או משכנתא לטובת המבקש אך הוא לא עשה כן וכי בסוף שנת 2011 נודע למבקש כי המשיב, באמצעות המשיבות 5-4, מתכוון למכור את הזכויות במקרקעין למשיבים 7-6, וכי כבר נרשמה משכנתא לטובת המשיב 10 בחלק מהמקרקעין. לפיכך עתר המבקש לאכיפת ההסכם מ-1996 ולרישומו כבעלים של 270 מ"ר במקרקעין ולחלופין להשבת התמורה ששילם במסגרת ההסכם בתוספת ריבית והצמדה מיום חתימתו. המבקש הוסיף ועתר לסעדים נוספים הנוגעים לזכויות המשיבים האחרים במקרקעין שאין צורך לפרטם בקשר עם הבקשה דנן.

2. בחלוף כשמונה חודשים מיום הגשת התביעה (ביום 28.9.2014) הגיש המבקש לבית המשפט בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, בה ביקש לאסור על המשיבות 5-4 לערוך דיספוזיציה במקרקעין. המשיבות 5-4 נמנעו מלהגיב לבקשה ובהחלטתו מיום 25.12.2014 קיבל בית המשפט את הבקשה ונתן את הצו המבוקש. זמן קצר לאחר מכן הגישו המשיבות 5-2 (להלן: המשיבות) בקשה לביטול צו המניעה הזמני. המבקש מצדו התנגד לבקשה ובדיון שהתקיים ביום 31.3.2015 טענו המשיבות, בין היתר, כי צו המניעה חרג מגדר התביעה שכן על פי ההסכם מ-1996 עליו היא מבוססת, העסקה היא לרכישת מניות ולא לרכישת מקרקעין. המבקש טען מנגד כי הצדדים ערכו זיכרון דברים טרם ההסכם מ-1996 ממנו עולה כי כוונתם הייתה להתקשר בעסקת מקרקעין ולא בעסקה לרכישת מניות, וכי המשיב ניסח את ההסכם באופן שנוסח לצרכיו האישיים אך הצדדים ידעו כי האמור בהסכם לא משקף את מהות העסקה. עוד טען המבקש כי המשיבים לא טענו כי ייגרם להם נזק כתוצאה ממתן הצו.

3. בהחלטתו מאותו היום קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול צו המניעה הזמני וקבע כי ההסכם מ-1996 הוא במהותו הסכם לרכישת מניות וכי הסעד המבוקש בכתב התביעה לרישומו של המבקש כבעלים של 270 מ"ר במקרקעין אינו נובע מהסכם זה או מן העובדות הנטענות בכתב התביעה. בהתייחסו לזיכרון הדברים שצירף המבקש לתגובתו לבקשה לביטול צו המניעה, ציין בית המשפט כי אינו רואה לנכון להתייחס למסמכים שלא צורפו לכתב התביעה או לבקשה המקורית למתן צו המניעה, אך גם לגופו של עניין המבקש לא טען כי ההסכם מ-1996 אינו משקף את שאמור בו וזיכרון הדברים שהוצג אינו נזכר בו. בית המשפט אף הפנה בהקשר זה למכתב דרישה ששלח למשיבים בא-כוחו הקודם של המבקש בשנת 2011, ובו נטען כי ההסכם מ-1996 הוא לרכישת מניות וגם בו לא נזכר זכרון הדברים. בית המשפט ציין כי השאלה מדוע המבקש ניסח את תביעתו כפי שנוסחה והסתמך על ההסכם מ-1996 אינה טעונה בחינה בשלב זה, אך נראה כי "קשה ואף בלתי אפשרי לומר" כי בסופו של דבר הוא יהיה זכאי להירשם כבעלים של 270 מ"ר מן המקרקעין. אשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט כי אמנם בבקשה לביטול צו המניעה לא טענו המשיבות לנזק שייגרם להם כתוצאה ממתן הצו, אולם הן טענו כי גם אם המבקש יצליח להוכיח את טענותיו אין לחייבן בסעדים המבוקשים שכן המבקש התקשר בהסכם עם המשיב בלבד. עוד קבע בית המשפט, כי משצו המניעה ניתן כנגד המשיבות 5-4 בלבד, נוצר מצב אנומלי שכן הן מנועות מלבצע דיספוזיציה במקרקעין בעוד בעלי זכויות אחרים יכולים לעשות כן. לפיכך קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא אל עבר ביטולו של הצו. בית המשפט ציין כי מסיבות השמורות עמו המבקש לא עתר לאיסור דיספוזיציה במניות שנמכרו לו על פי ההסכם ולא לסעד המפורט בסעיף 8.1 להסכם מ-1996 - חיוב המשיב ברכישת המניות בחזרה בתום 17 שנים מיום חתימת החוזה - אך הימנעותו מלהסתמך על החלקים האופרטיביים בהסכם מ-1996 וכן טענתו כי ההסכמות בין הצדדים שונות מן האמור בהסכם, תומכים בביטולו של הצו. מטעמים אלה הורה בית המשפט, כאמור, על ביטולו של צו המניעה הזמני.

4. מכאן הבקשה שלפניי בה טוען המבקש כי משהמשיבות לא הגיבו לבקשתו לצו המניעה, היה מקום לבחון אם קיימת עילה לביטול הצו ולא לנתינתו. המבקש מוסיף כי המשיבים לא טענו כי ייגרם להם נזק ממתן צו המניעה ועוד הוא טוען כי ציין כמה פעמים בכתב התביעה שההסכם מ-1996 הוא הסכם לרכישת מקרקעין. המבקש מוסיף וטוען כי הוא צרף את זכרון הדברים ומסמכים נוספים לשם הפרכת טענת המשיבות לפיה העסקה היא למכר מניות וסבר כי הוא יכול לצרפו לתצהיר העדות מטעמו. על כן שגה בית המשפט שלא נתן לזכרון הדברים משקל בהחלטתו. כמו כן טוען המבקש כי הסעד שהתבקש בכתב התביעה נובע מהאמור בכתב התביעה וכי במכתב הדרישה ששלח בא כוחו ב-2011 נכתב כי מדובר בעסקת מקרקעין, ולא כפי שנקבע. אשר לקביעתו של בית המשפט לעניין המצב האנומלי שנוצר במקרקעין, טוען המבקש כי עילת תביעתו מופנית רק כלפי המשיבים ומוסיף וטוען כי המשיבות 5-2 הן איגודי מקרקעין ולכן חרף לשון החוזה, העסקה היא למכר מקרקעין.

5. המשיבים מתנגדים לבקשה. המשיבות 5-2 שבות וטוענות להיעדר יריבות בינן ובין המבקש, ולטענתן המשיב אינו מחזיק בהן ולא היה מוסמך להתחייב בשמן. עוד מוסיפות המשיבות 5-2 כי התביעה דנן הוגשה בשיהוי ניכר של כשבע עשרה שנים לאחר חתימת ההסכם מ-1996 והמבקש אף נמנע מלחקור את המצהיר מטעמן, ויש לזקוף את הדבר לחובתו. לגופו של עניין נטען כי ההסכם מ-1996 הוא למכירת מניות של החברות הרלוונטיות, והמבקש יכול לעתור לכל היותר לרישומו כבעלים של המניות אך לא כבעלים של המקרקעין. המשיבים 7-6 מוסיפים וטוענים כי זכותה של המשיבה 6, אשר שילמה עשרות מיליוני ש"ח לרכישת המקרקעין, עדיפה על זכותו של המבקש אשר חתם על ההסכם בשנת 1996 והגיש את הבקשה לסעד זמני בחודש ספטמבר 2014, למרות שלטענתו נודע לו כבר בשנת 2011 כי המקרקעין נמכרו למשיבים 7-6. המשיב 1 והמשיבים 9-8 לא הגיבו לבקשת רשות הערעור.

           להשלמת התמונה אציין כי ביום 10.5.2015 ניתן צו ארעי לבקשת המבקש לפיו יימנעו המשיבות 5-4 מביצוע דיספוזיציה במקרקעין עד החלטה אחרת.

6. דין הבקשה להידחות.

           ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ראו רע"א 1864/13 אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ, פיסקה 25 (10.4.2013) (להלן: ענייןאשכנזי); רע"א 4307/13‏ ‏גאון נדל"ן בע"מ נ' ו.ח. גבעות חן בע"מ, פיסקה 8 (19.6.2013)). המקרה דנן אינו מקרה חריג המצדיק התערבות כזו. על פי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי ייתן בית המשפט סעד זמני לבקשת בעל דין אם שוכנע בקיומה של עילת תביעה, וכן אם מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני (ראו למשל רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל, פיסקה 6 (13.3.2012); רע"א 4982/12 ‏מעיין ופיתוח בע"מ נ' חליפה, פיסקה 4 (20.8.2012); רע"א 2168/14 ישכיל נ' בין ג'ון, פיסקה 4 (7.4.2014)). כמו כן יביא בית המשפט בחשבון שיקולים של צדק ויושר ובמסגרת זו תיבחן, בין היתר, השאלה מתי פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לסעד הזמני. בהקשר זה כבר נפסק כי: