רע"א 2574-11-16 ארד ואח' נ' שיטרית

המשיב עותר לסילוק על הסף של בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, בטענה כי זו הוגשה בניגוד להוראת סעיף 1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "הצו").

עניינה של התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא בטענות של המשיב כי התובעים לוו ממנו כספים בסכום כולל של 209,000 ₪ אך לא השיבו כספים אלה. המבקשים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לדחייה על הסף של חלק מעילות התביעה, בטענה כי אלה התיישנו. בפרט טען כי הסכום של 90,000 ₪, לגביו נטען כי ניתן כהלוואה בשנת 2009, עניינו בהמחאה מיום 29.5.06 שנפתח בגינה תיק הוצל"פ ביום 25.9.2006 (טענות שגובו בצילומי ההמחאה וצילום מתיק ההוצל"פ). בתגובה לטענה זו לא כפר המשיב בכך שהשיק ניתן בשנת 2006, אולם טען כי המבקשים הודו בכתב בזכותו ומתקיים החריג להארכת תקופת ההתיישנות הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

לאחר שבית המשפט קמא קבע כי הטענות בעניין הסילוק על הסף ידונו במסגרת ההליך העיקרי, נקבע בהחלטה מיום 13.8.16 כי "בשים לב לטענת ההתיישנות" יגישו הנתבעים ראיותיהם תוך 30 יום והתובע יגיש ראיותיו 30 יום לאחר מכן. הנתבעים טענו שסברו כי מדובר בטעות הקלדה, מאחר ולא היה מקום להורות על הבאת ראיותיהם תחילה. לפיכך הגישו בקשת הבהרה, ולאחריה בקשה לעיון חוזר. בית המשפט קמא שב והבהיר (בהחלטתו מיום 24.10.16) כי טענת ההתיישנות "היא המרכזית בתיק, ועל כן קבעתי כפי שקבעתי בדבר היפוך סדר הבאת הראיות". על החלטות אלה מוסבת בקשת רשות הערעור.

במסגרת ההחלטה מיום 2.11.16 הוצע לצדדים להסכים לכך שהתובעים יביאו ראיותיהם ראשונה. זאת בעיקר לנוכח ההלכה לפיה נטל ההוכחה מוטל לפתחו של הטוען לתחולת חריג לתקופת ההתיישנות ומכאן שזה מוטל במקרה דנא לפתחו של התובע (ראו, לדוגמא, רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא ליפל, מיום 19.9.10, בפסקה 41 לפסק-הדין; רע"א 5087,5356/10 מדינת ישראל וקיבוץ מעין צבי נ' דוננפלד, מיום 7.11.12, בפסקה 13 לפסק-הדין; ע"א 1960/11 אלמוג נ' שרותי בריאות כללית, מיום 6.5.13, בפסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל, מיום 30.8.16, בפסקה 24 לפסק-הדין), אך גם לנוכח העובדה שנטל ההוכחה ככלל נותר לפתחו של התובע (מה גם שטענת ההתיישנות מוסבת רק כלפי חלק מעילות התביעה). מטבע הדברים הסכימו המבקשים להצעה. המשיב, לעומת זאת, בחר להגיש בקשה לסילוק על הסף בטענה שאין להידרש לבקשות רשות ערעור מעין אלה.

אין חולק כי גם שעה שההחלטה מושא הבקשה הורתה על היפוך סדר הבאת הראיות חוסמת הוראת הצו את הדיון בבקשת רשות הערעור (רע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ו.מ.ג. בע"מ, מיום 24.7.16, בפסקאות 33-30 לפסק-דינו של כבוד השופט סולברג). זאת על אף הפגיעה אפשרית בניהול קו ההגנה, שספק רב אם ניתן יהיה לרפאה במסגרת הערעור (שם, בפסקה 33 לפסק-הדין). חריג לכלל זה קיים שעה שהחלטת בית המשפט קמא אינה מנומקת כלל, שאז ניתן להשיב את הדיון בה לבית המשפט קמא (רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, מיום 8.12.15). במקרה דנא נכללה הנמקה בהחלטה, ואף שדומה כי זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה – לא ניתן להחיל במקרה זה את הכלל שעניינו בהיעדר הנמקה. מכאן כי בדין טענתו של המשיב לפיה אין להידרש לבקשת רשות הערעור, ודינה להידחות.

לפיכך, ומכוח הוראות הצו, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור. על אף זאת, אשוב ואציע לצדדים להגיע להסכמה דיונית לפיה יובאו ראיות התובעים תחילה, ולו כדי שלא לפתוח פתח לטענות ערעוריות בשלב מאוחר יותר של ההתדיינות.

בשולי הדברים, וגם על רקע העובדה שבשלב זה טרם הגיש מי מהצדדים את ראיותיו, אעיר כי לבית המשפט קמא נתונה ממילא הסמכות לשוב ולהידרש להחלטות ביניים שנתן ולשקול אם לנהוג באופן שונה מזה שקבע בעבר.