רע"א 24097-02-16 חן נ' דבי ואח'

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' הרשם הבכיר אורן כרמלי), מיום 14.1.16, בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול צו עיקול זמני שניתן ביום 21.7.15 ונקבע כי צו העיקול יעמוד על כנו.

2.כרקע לבקשה יובא בקצרה, כי המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") הגישה תביעה חוזית-נזיקית לפיצויים נגד המבקשת והמשיב 2, ע"ס 330,000 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה המשיבה רכשה מהמבקשת ומהמשיב (שהנם גרושים) דירה המצויה ברח' כחלית ההרים בעיר מודיעין (להלן: "הדירה"), בהתאם להסכם מכר עליו חתמו הצדדים ביום 24.2.15. המשיבה שילמה מקדמה על פי ההסכם לידי המבקשת והמשיב בסך 150,000 ₪, וכן שילמה כ-92,500 ₪ ישירות לבנק ירושלים לשם סילוק הלוואה המובטחת במשכנתא שנטלו המבקשת והמשיב. לאחר שנודע למשיבה כי המשיב הינו פושט רגל וכי הדירה נמצאת בניהולו של נאמן, הודיעה המשיבה למבקשת ולמשיב ביום 10.6.15 על ביטול הסכם המכר, והגישה את תביעתה הכספית. בד בבד ביקשה המשיבה להטיל עיקול זמני על זכויות המבקשת בדירה, לשם הבטחת מימוש תביעתה.

ביום 21.7.15 ניתן צו עיקול זמני כמבוקש, על זכויות המבקשת בדירה, בתנאים המפורטים בצו.

4.ביום 20.10.15 הגישה המבקשת בבימ"ש קמא בקשה לביטול צו העיקול הזמני. בבקשתה טענה המבקשת כי היא הבעלים היחיד בדירה, חרף רישומו של המשיב כבעל זכויות בדירה, וזאת מכח הסכם גירושין בינה לבין המשיב משנת 1995, ומכח פסק דין הצהרתי משנת 2008. המבקשת התכוונה ליטול הלוואה, ולצורך כך נפגשה עם עו"ד אליהו סוויסה, ב"כ המשיבה, אשר פרסם מודעה בדבר מתן הלוואות. המבקשת סמכה על עו"ד סויסה וחתמה על מסמכים שהגיש לה מבלי לקרוא. המבקשת מתקשה בהבנה בקריאה ובכתיבה. המבקשת מעולם לא ביקשה למכור את הדירה, ולא שולם לה מאום על חשבון תמורת הדירה.

5.לאחר שבימ"ש קמא קיים דיון בבקשה ונחקרו הצדדים, ניתנה החלטתו ביום 14.1.16, אשר כאמור דוחה את הבקשה לביטול צו העיקול הזמני. בימ"ש קמא קבע כי על יסוד הראיות שהוצגו בפניו (נספחים ג'-ד' בכתב התביעה), המשיבה העבירה לפחות סך של כ-100,000 ₪ מתוך התמורה עבור רכישת הדירה ישירות לבנק ירושלים, לכיסוי יתרת חובם של המבקשת והמשיב לבנק. המבקשת בחקירתה לא שללה את העובדה כי חוב המשכנתא סולק. די בכך כדי לקבוע כי קיימת למשיבה עילת תביעה כלפי המבקשת, לכל הפחות בגובה הסכום ששולם לפרעון המשכנתא. מכיוון שהמבקשת, על פי עדותה, הנה שכירה ומשתכרת כ-5,000 ₪ בחודש ואין לה הכנסות נוספות, קיים חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין אם יינתן, ויש בכך כדי להצדיק את הותרת צו העיקול הזמני על כנו. לדברי המבקשת היא אינה מעוניינת למכור את הדירה ועל כן גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה.

6.בבקשה שלפני, אשר הוגשה ביום 11.2.16, טוענת המבקשת כי שגה בימ"ש קמא בהחלטתו. לטענת המבקשת החלטת בימ"ש קמא אינה מנומקת, ואין בה כל התייחסות למהימנות המשיבה ולמכלול הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש. כך למשל, בימ"ש קמא לא התייחס לתצהיר שהוגש מטעם בעלה של המשיבה, לפיו הוא והמשיבה לא שילמו כספים למבקשת ושימשו קונים פיקטיביים. בימ"ש קמא לא התייחס לכך שהמשיבה מעולם לא פגשה במבקשת ולא הייתה בדירה. מדובר בתרמית. אשר ליסוד ההכבדה – לא הונחה כל ראיה להכבדה על ביצוע פסק הדין ככל שיינתן, ואין די במצבה הכלכלי של המבקשת לצורך הטלת עיקול. מדובר בפגיעה בזכות קניינית של המבקשת, שהנה זכות יסוד, והמשיבה לא עמדה ברף הגבוה לצורך הצדקת הפגיעה בזכות זו.

7.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות.

הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב, דרך כלל, בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע להחלטות שעניינן מתן צווים זמניים, ובכללם צווי עיקול זמניים, אלא במקים חריגים (רע"א 7561/13 אדיסיאן נ' סומך (12.2.14) וההלכות שם).

לא מצאתי כי המקרה שלפני נכנס בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.