רע"א 23358-09-16 ערטול נ' אלגרסי ואח'

בפני בקשת רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) שניתנה בתיק 32177-06-14 ביום 23.8.16 ובמסגרתה סירב בימ"ש קמא לבקשת המבקש להורות למזכירות לקבל מידיו סך של 25,000 ₪ כפיקדון כנגד עיכוב הליכי הביצוע של פסק הדין שניתן בהעדר הגנה נגד המבקש ובגינו נפתחו הליכי ביצוע בתיק הוצל"פ 502008-06-15 בלשכת ההוצל"פ בחיפה.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

ביום 8.8.16 הגיש המבקש לבימ"ש קמא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה ביום 8.3.15 ובקשה לביטול פסק הדין במסגרתן עתר לעיכוב הליכי הוצל"פ שנפתחו בעקבות פסק הדין. יצוין כי פסק הדין ניתן ביום 8.3.15, לאחר מתן ארכות למבקש להגיב לכתב התביעה שנמסר לו בהמצאה מלאה ביום 15.1.15, אך למרות זאת לא טרח המבקש להגיב לכתב התביעה או להגיש בקשה כלשהי. גם לאחר שנפתחו הליכי ההוצל"פ נגד המבקש לביצוע הוראות פסק הדין, הליכים אליהם היה המבקש מודע לפחות החל מיוני 2015, ניתנה חוו"ד מומחה עליה הורתה רשמת ההוצל"פ ונקבע מועד להתחלת ביצוע העבודות בהתאם לפסק הדין, לא פעל המבקש להגשת כל בקשה ורק בסמוך למועד שנקבע לתחילת העבודות הגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. בשלב הראשון קבע בימ"ש קמא כי על המבקש להפקיד סך של 10,000 ₪ כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין. לאחר שסך זה לא הופקד והוגשה תגובת המשיבים לפיה כבר נקבע מועד לתחילת ביצוע העבודות ולמשיבים נגרם נזק רב כתוצאה מעיכוב ביצוע העבודות, קבע בימ"ש קמא ביום 17.8.16 כי במידה שלא יפקיד המבקש את הסך של 25,000 ₪ בקופת ביהמ"ש עד ליום 18.8.16 בשעה 14.00 פסק הדין לא יעוכב.

המבקש טוען כי בשל חופשה של ב"כ המבקש נבצר ממנו לראות את ההחלטה מיום 17.8.16 בזמן אמת ונודע לו עליה רק ביום 20.8.16 ביום חזרתו מחופשה. נטען כי המבקש הגיע ביום 21.8.16 למזכירות ביהמ"ש על מנת להפקיד את הסך של 25,000 ₪ בגזברות ביהמ"ש אך סורב נוכח המועד שנקבע בהחלטה מיום 17.8.16. בקשה מיום 22.8.16 שהגיש על מנת שבימ"ש קמא יורה למזכירות לקבל את סכום ההפקדה מהמבקש נדחתה בהחלטת בימ"ש קמא מיום 23.8.16, תוך ההנמקה שנוכח מחדליו של המבקש שרק כעת בחר להתייחס להליך והעובדה כי נקבעה התחלת ביצוע העבודות לתיקון הנזקים אין מקום לקבל את הבקשה. המבקש טוען כי בימ"ש קמא כלל לא רצה לאפשר לו להפקיד את הסך של 25,000 ₪ שכן נמנע מלתת לו תקופה ראויה והוגנת להפקדת סכום לא קטן, זאת כאשר ב"כ המבקש נמצא בחופשה ובזמן הפגרה. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מההסבר שנתן המבקש בבקשתו אודות הסיבה לאי ביצוע ההפקדה במועד שנקבע והתעלם מכך שהמבקש הגיע למזכירות עם הסכום להפקדה אך סורב על ידי המזכירות. נטען כי המשיבים לא התחילו בביצוע העבודות והצגת הדברים על ידם אינה משקפת את המציאות. נטען כי יש לתת למבקש יומו ולאשר לו רשות ערעור נוכח ההחלטה האחרונה שהחמירה את התנאי לעיכוב ביצוע. נטען כי יש לאפשר למבקש להפקיד את הפיקדון בקופת בימ"ש קמא ולהביא לעיכוב הליכי הביצוע בתיק ההוצל"פ.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת החלטות בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא בנסיבות העניין.

בימ"ש קמא פעל בהתאם לדין ולפסיקה ולא נפל בהחלטותיו פגם המצדיק התערבות, לא כל שכן מתן רשות ערעור. המבקש התנהל לאורך כל ההליך בבימ"ש קמא בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. למרות שכתב התביעה נמסר לידיו בהמצאה מלאה בינואר 2015, לא טרח המבקש לפעול גם כאשר נפתח תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין וגם כאשר המבקש ידע זאת החל מיוני 2015. רק לאחר שניתנה חוו"ד מומחה לביצוע העבודות ונקבע מועד לתחילת ביצוע העבודות בחר המבקש להגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, זאת בסמוך למועד שנקבע לתחילת ביצוע העבודות. בנסיבות אלה, כאשר ניתנה לו ההזדמנות להפקיד סכום של 10,000 ₪ לשם עיכוב ביצוע פסק הדין, וכאשר המבקש היה מודע לדחיפות לפעול בהתאם לאותה החלטה, שכן כבר נקבע מועד לתחילת ביצוע העבודות, היה על המבקש לעקוב אחר מתן ההחלטות בתיק בימ"ש קמא ולפעול על פי ההחלטות. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל את ההסבר כי ב"כ המבקש לא ראה את ההחלטות במועד, שכן ב"כ המבקש הוא שהגיש את הבקשות, תוך מודעות לדחיפות בביצוע ההחלטות, זאת עקב המועד שנקבע לתחילת ביצוע העבודות. כאמור, התנהלותו של המבקש בהליכים שנוהלו בבימ"ש קמא וכן בהוצל"פ הינה נגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים ולכן לא ניתן לקבוע כי החלטותיו של בימ"ש קמא לעניין זה חורגות מגדר הסביר ומצדיקות התערבות או מתן זכות ערעור.

כמו כן, יצוין כי מבחינת הבקשות שהוגשו על ידי המבקש לבימ"ש קמא והמסמכים המצויים בתיק בימ"ש קמא עולה כי מדובר במבקש שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי ואף סיכויי ההגנה שלו לביטול פסק הדין אינם גבוהים. כפי שנכתב ב-רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (החלטה מיום 22.5.12), שניים הם השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון עניינו בסיבת אי ההתייצבות – האם מדובר במי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות. במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני עוסק בסיכויי ההגנה של מבקש הביטול. לצד שיקולים מנחים אלה קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על והוא זכות הגישה לערכאות אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו. אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי – מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט. יש לאזן בין השיקולים והאינטרסים האמורים על רקע מכלול נסיבות המקרה ולהבטיח כי הסנקציה של מתן פסק דין במעמד צד אחד היא מידתית בנסיבות העניין ושלא ראוי היה להפעיל סנקציה אחרת, פחותה בחומרתה, כגון השתת הוצאות.

במקרה זה, כאשר המבקש קיבל את כתב התביעה, כאמור, בינואר 2015, ובחר להתעלם ממנו במשך למעלה משנה וחצי, גם לאחר פתיחת תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין, אשר המבקש היה מודע לו לכל הפחות ביוני 2015, כפי שעולה מהמסמכים והבקשות שהוגשו בתיק בימ"ש קמא, כאשר מדובר במבקש שהתעלם ביודעין מכל ההליכים המשפטיים או לכל הפחות פעל ברשלנות וכאשר ההגנה שמציג המבקש נראית על פני הדברים כהגנה שסיכוייה אינם גבוהים, סבורני כי אין מקום להעניק למבקש רשות ערעור. כפי שצוין ב-רע"א 1957/12, מערכת המשפט העמוסה לעייפה אינה יכולה לגלות סובלנות ואורך רוח כלפי התנהלות מזלזלת מצד בעלי הדין. יומו של המבקש בבית המשפט ניתן לו, אך הוא בחר שלא לעקוב אחר החלטות בימ"ש קמא ולבצען במועד, למרות שהיה מודע לדחיפות בביצוע ההחלטות בשל המועד שנקבע לתחילת ביצוע העבודות. בנסיבות אלו חלה על המבקש החובה לעקוב אחר ההחלטה שניתנה בבקשתו ומשלא עקב אחר ההחלטה ולא פעל על פיה במועד אין לו להלין אלא על עצמו (ראו: בשג"ץ 8989/14 חזי אציל נ' ראש הממשלה (27.1.15); ע"א 5684/13 מקסים בן שושן נ' כונס הנכסים הרשמי (18.11.14); ע"א 247/90 משה כהן נ' ברכה זינזינה (20.12.90)). על כן, אין המבקש זכאי להזדמנות נוספת שכן לא העלה סיבה מוצדקת להתנהלותו. אין להשלים עם התנהגות המסכלת ביודעין את האפשרות לקיים הליך משפטי תקין ולכן לא ניתן לומר בנסיבות העניין שבימ"ש קמא טעה בהחלטתו.

בנסיבות העניין, לאור המפורט לעיל, הבקשה נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.