רע"א 22490-02-16 שמיר נ' מנדלין ואח'

המשיבים הינם בעלי תפקידים במחלקת ההנדסה בעיריית באר שבע (להלן – העירייה).

במהלך שנת 2014 הגיש המבקש לבית משפט השלום בבאר שבע תביעות כספיות נגד כל אחד מהמשיבים (בנפרד), בטענה לאכיפה בררנית של הוראות התכנון והבניה ועיכוב בהנפקת היתרי בניה לנכס שבבעלותו.

ביום 12/3/15 הורה בית המשפט קמא (כב' השופט מ. הולצמן) על איחוד הדיונים בכל התובענות.

המשיבים הגישו בקשה להכרה בחסינותם כעובדי ציבור – מכוח סעיף 7 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) – ולדחיית התובענה נגדם על הסף. במקביל, הגישה העירייה הודעה מטעמה במסגרתה הצטרפה לבקשת המשיבים להכרה בחסינותם ועתרה לצרפה כנתבעת עיקרית תחת המשיבים.

המבקש התנגד לבקשת המשיבים, ובהחלטה מיום 29/1/16 נעתר בית המשפט קמא (כב' השופט מ. הולצמן) לבקשה, הכיר בחסינותם של המשיבים והורה על דחיית התובענות האישיות שהגיש המבקש נגדם, על צירוף העירייה כנתבעת עיקרית, וחיוב המבקש בהוצאות בסך 3,510 ₪.

בהחלטתו, המפורטת כדבעי, סקר בית המשפט קמא את הוראות החקיקה והפסיקה הרלוונטיות וקבע, כי בנסיבות המקרה, אין חולק שהטענות נגד המשיבים נוגעות לפעילותם במסגרת תפקידם כעובדי ציבור ובזיקה ישרה לעבודתם. אולם, המבקש לא הניח תשתית עובדתית (לכאורית) לפיה פעילותם של המשיבים נעשתה מתוך "כוונה" לגרימת נזק או מתוך "שוויון נפש" לגרימתו, כך שאין מניעה להכיר בחסינותם.

עוד הוסיף בית המשפט קמא בהחלטתו וקבע, כי עמדת העירייה המפורטת לעיל יש בה חיזוק נוסף לכך שהמשיבים אכן פעלו במסגרת תפקידם. העובדה שהעירייה ביקשה להוסיפה כנתבעת תחת המשיבים, מבטיחה כי טענות המבקש יתבררו במלואן תוך שמירה על כל הסעדים הנתבעים על ידו.

נגד החלטתו האמורה של בית המשפט קמא (המהווה פסק דין – לנוכח התוצאה הסופית הדוחה את התביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים) – הוגש הערעור שבפני.

מסיבה שאינה ברורה סווג הערעור במערכת נט המשפט כבקשה לרשות ערעור אזרחי – אולם אדון בבקשה כבערעור – כאילו הוגשה כערעור מלכתחילה.