הסוכנות היהודית ואח' נ' א'

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר) מיום 3.4.17 לפיה נדחתה בקשת המבקשות להורות למשיב לפנות למוסד לביטוח לאומי בשנית לשם מיצוי זכויותיו.

2.המשיב נפגע בתאונת עבודה ביום 1.1.13 במסגרת עבודתו אצל המבקשת 1. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעו למשיב 15% נכות רפואית צמיתה בשל הגבלה קלה עד בינונית בחלק מתנועות מפרק הירך. כן הופעלה חלקית תקנה 15 באופן שנכותו של המשיב הועמדה על 19%.

3.המשיב הגיש נגד המבקשות, מעבידתו ומבטחתה, תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המשיב תמך תביעתו בחוות דעת רפואית שקבעה לו 20% נכות לצמיתות, והמבקשות הגישו מנגד חוות דעת רפואית מטעמן אשר קבעה כי לא נותרה למשיב נכות בגין התאונה. בשל הפער בין חוות דעת המומחים מינה בית משפט קמא מומחה רפואי מטעמו אשר העריך את נכותו של המשיב בשיעור 20% בגין "הגבלה קלה בינונית בטווח התנועה".

4.המבקשות הגישו לבית משפט קמא בקשה לחייב את המשיב לפנות למל"ל למיצוי זכויותיו, "אם בדרך של דיון מחדש ו/או טענה להחמרה ו/או פניה לוועדה רפואית לעררים ו/או לבית הדין לעבודה" ולצרף את חוות דעת המומחה מטעמו וחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. לחלופין נתבקש בית המשפט "להורות כי מהצעת הפשרה ו/או כל פיצוי שייפסק לתובע" יש לנכות את תגמולי המל"ל להם היה המשיב זכאי לו היה ממצה זכויותיו במלואן.

המשיב התנגד לבקשה.

5.בהחלטתו מושא הבקשה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשות. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי לא מצא תימוכין לטענה כי מאז החלטת הוועדה ועד היום חלה החמרה במצבו של המשיב, וכי המבקשות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להראות כי המשיב חייב לפנות למל"ל בתביעה להחמרת מצב.

6.המבקשות טוענות בבקשתן שלפניי כי מתיאור מצבו הרפואי של המשיב ע"י המומחה מטעם בית המשפט ברור כי חלה החמרה ממשית במצבו של המשיב, ולפיכך, ובהתחשב בחובת תום הלב, חלה על המשיב החובה לפנות למל"ל ולמצות זכויותיו. המבקשות מבקשות להורות למשיב "לפנות מחדש למל"ל לשם מיצוי זכויותיו בתום לב בצירוף חוות הדעת העדכניות שניתנו בהליך בבימ"ש קמא והחומר הרפואי העדכני שניתן בעניינו", ולחלופין, "להורות על ניכוי רעיוני מסכום הפשרה המוצע ו/או מסכום פסק הדין שיינתן" (ס' 43 ו-44 לבקשתן).

7.לאחר שבחנתי את הבקשה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות מבלי לדון בה לגופה.

8.על פי ההלכה, "הכלל הוא, שמקום שבו לא מיצה הניזוק – העובד – את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, זכאי המזיק – המעביד – לנכות "באורח רעיוני" את התגמולים שהיו משתלמים לעובד אילו מוצו הזכויות כאמור" (רע"א 8204/09 א' ש' נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, 21.2.10). מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, כולל פניה בתביעה להחמרה מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה (ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' בשאראת, 1.2.16). מקום בו לא מילא הנפגע את חובותיו, רשאי בית המשפט, כאמור, לנכות מהפיצוי את הגמלה הרעיונית שזכאי היה הנפגע לקבל אילו מיצה תביעתו במל"ל (ענין בסה, שם, ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142 (1990), ע"א 8133/03‏ יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ''ד נט(3) 66 (2004)).

9.המסקנה הנובעת מהלכות אלה היא, כי המבקשות אינן זכאיות לסעד הראשון לו עתרו - להורות למשיב לפנות מחדש למל"ל לשם מיצוי זכויותיו - ולכל היותר הן יהיו זכאיות, ככל שיתקבלו טענותיהן, לניכוי הגמלה הרעיונית שהייתה משתלמת למשיב אילו מוצו זכויותיו.