רע"א 2077/16 טמפו משקאות בע"מ נ' מנופי אבי תובלה ושירותים (1991) בע"מ ואח'

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.2.2016 (ע"א 50612-04-15, השופטים מ' נד"ב, ו' פלאוט ו-י' קינר). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה) על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 24.2.2015 (ת"א 20739-11-12, השופטת ס' קולנדר-אברמוביץ).

רקע והליכים קודמים

2. מקורו של ההליך שבפני בתביעה על סך כ-500,000 שקל שהגישה המשיבה נגד המבקשת, חברת משקאות ישראלית, ונגד המשיבה 2, חברת Ziemann Ludwigsburg gmbh, שהיא חברה גרמנית (להלן: זימן או זימן הישנה). בתביעה נטען כי המבקשת וזימן חבו לה סכום זה בגין עבודות שביצעה עבורן במסגרת הקמה של מבשלת בירה בנתניה. בד בבד עם הגשת התביעה, ולנוכח כניסתה של זימן להליכי חדלות פירעון, הגישה המשיבה בקשה להטלת צו עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים המוחזקים אצל המבקשת לזכות זימן. בית משפט השלום נעתר לבקשה. ביום 26.11.2012 הגישה המבקשת את תשובתה ובה טענה כי היא אינה מחזיקה בכספים או בנכסים אחרים השייכים לזימן. המשיבה לא הגישה בקשה לאישור העיקול.

3. ביום 3.4.2013 ניתן נגד זימן פסק דין בהיעדר הגנה. בנסיבות אלה, התביעה הוסיפה להתנהל נגד המבקשת בלבד. ביום 10.2.2014 נעתר בית משפט השלום לבקשתה של המשיבה לתקן את כתב התביעה שהגישה ולהוסיף לו עילות תביעה נזיקיות (תרמית, הפרת חובה חקוקה ורשלנות). במסגרת כתב התביעה המתוקן טענה המשיבה כי בדיעבד הסתבר לה שתשובתה של המבקשת לבקשה להטלת צו העיקול הזמני לא הייתה אמת, וכי למעשה במועד הטלתו המבקשת חבה לזימן כספים. עוד היא טענה כי המבקשת התקשרה בהסכם חדש עם חברת Ziemann international gmbh (להלן: זימן החדשה) והעבירה לה כספים שהייתה חייבת לזימן הישנה.

4. בית משפט השלום דחה את תביעתה של המשיבה נגד המבקשת. באשר לעילות הנזיקיות נקבע כי במועד הטלת צו העיקול הזמני המבקשת סברה, ובצדק, כי אינה חייבת לזימן כספים, אלא להפך – כי זימן חייבת לה כספים. עוד נקבע כי זימן הישנה וזימן החדשה הן שתי חברות נפרדות, וכי הכספים שהמבקשת העבירה לזימן החדשה הועברו מכוח ההסכם החדש, שנכרת ביניהן לאחר מועד הטלת צו העיקול הזמני. בית משפט השלום הוסיף כי המשיבה לא הגישה בקשה לאישור עיקול בתוך פרק הזמן הקבוע לכך בדין. לבסוף, נקבע כי למעשה המשיבה מנסה לשנות מסדרי הנשייה של חברה חדלת פירעון, לאחר שלא הגישה תביעת חוב למפרק של זימן הישנה.

5. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וערעורה התקבל. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה הוכיחה שבמועד הטלת צו העיקול הזמני המבקשת חבה לזימן כספים בסכום שעלה על סכום העיקול, ואילו המבקשת לא הוכיחה מנגד שבעת הטלת העיקול היה חוב כלשהו של זימן כלפיה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אפילו היה חוב של זימן כלפי המבקשת (ומכאן שעמדה לה טענת קיזוז מול זימן), היה על המבקשת להתייחס לכך במסגרת תשובתה לצו העיקול. לפיכך, נקבע כי תשובתה של המבקשת לצו העיקול מנעה מהמשיבה את האפשרות למצות את הליך העיקול, ובכך המבקשת התרשלה כלפי המשיבה. יצוין, כי בית המשפט המחוזי דחה בפסק הדין טענות שונות של המבקשת, ובהן הטענה כי פסק הדין שניתן נגד זימן בהיעדר הגנה מבוסס על תרמית מצד המשיבה, וכן הטענה לפיה המשיבה מנסה לשנות מסדרי הנשייה בתביעתה.

בקשת רשות הערעור

6. בקשת רשות הערעור נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי לא היה מקום לחייבה בתשלום כספים למשיבה. הטיעון העיקרי של המבקשת נוגע לקביעה של בית המשפט המחוזי כי במועד הבקשה לעיקול היו בידי המבקשת כספים שלהם הייתה זכאית חברת זימן הישנה. בהקשר זה, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי היה עליה להוכיח שהיא לא חייבת כספים לזימן הישנה. לטענתה, המבקש להטיל עיקול על נכסי משיב שנמצאים בידי "מחזיק" אינו זכאי "לנבור בנבכי ההתקשרות" שבין המחזיק למשיב, ולדרוש מהמחזיק להוכיח את טיב הכספים שקיבל מהמשיב. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעת סכום הכספים של זימן שהוחזקו על-ידה. המבקשת שבה וטוענת כי פסק הדין שניתן נגד זימן בהיעדר הגנה בבית משפט השלום אינו תקף. לבסוף, המבקשת טוענת כי יש להתערב בסכום ההוצאות שהושת עליה בבית המשפט המחוזי.