רע"א 2044/15 אור אשר בע"מ נ' מקור הברכה יזמות והשכרה בע"מ ואח'

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) בת"א 27676-02-14 מיום 19.2.2015, במסגרתה הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים המתנהלים לפניו, וזאת מכוח סעיף 5(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

רקע

1. מקור הברכה יזמות והשכרה בע"מ (להלן: המשיבה 1) הינה חברה המחזיקה בנכסים באזור התעשייה מקור ברוך בירושלים. חברת International Ejendomsinesteri aps (להלן: המשיבה 2) הינה חברה דנית המחזיקה במניותיה של המשיבה 1. ביום 31.2.2006 חתמה חברת אור אשר בע"מ (להלן: המבקשת) על הסכם עם המשיבות 1 ו-2, במסגרתו נקבע כי המבקשת תשקיע כספים במשיבה 1, ובתמורה תקבל 50 אחוז ממניותיה של המשיבה 1. כמו כן נקבע בהסכם כי במידה והעסקה לא תתקדם לפי המתווה המפורט בפרטי ההסכם, יגדל חלקה של המבקשת במשיבה 1 לסך של 60 אחוזים מהון המניות. בנוסף, כלל ההסכם תניית בוררות שלפיה כל חילוקי הדעות בין הצדדים יתבררו אצל בורר יחיד שימונה בהסכמת הצדדים וידון על פי דין תורה; באם לא יגיעו הצדדים להסכמה, כך נקבע, ימנה כל צד בורר מטעמו ושני הבוררים ימנו בורר נוסף במתכונת של בוררות זבל"א.
2. ביום 7.3.2010, משהעסקה לא התקדמה במועדים שפורטו בהסכם, פנתה המבקשת למשיבות 1 ו-2 בדרישה להפעלת ההתחייבות להגדלת הון המניות שיוקצה למבקשת. ביום 3.5.2010 כפרה המשיבה 1 בכך שנתמלאו התנאים להפעלת ההתחייבות דנן, וחמש פניות נוספות של המבקשת – החל מיום 6.6.2010 ועד ליום 6.9.2010 – העלו חרס גם הן. בעקבות זאת, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי ביום 20.10.2010 בבקשה למינוי בורר. במהלך ההליך שהתנהל לפני בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה בדבר זהות הבורר – הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 30.1.2011. לגרסתה של המבקשת, המשיבות 1 ו-2 וכן שני הדירקטורים של המשיבה, דוד פאוסט (דירקטור מטעם המשיבה 2, ולהלן: המשיב 3) וחיים מלר (דירקטור מטעם המבקשת, ולהלן: המשיב 4) לא הביעו נכונות להשתתף בהליך הבוררות גם לאחר מתן פסק הדין, ולכן ביום 12.10.2011 הציעה המבקשת לקיים את הבוררות תוך צירוף שני בוררים נוספים כבוררי זבל"א. לטענת המבקשת, גם לאחר שהמשיבים נתנו את הסכמתם להצעה, פעלו המשיבים לעכב את הליכי הבוררות. לבסוף נקבע מועד לתחילת הבוררות – בתאריך 20.10.2013. ברם, בוררות זו מעולם לא יצאה אל הפועל, וזאת לאחר שהמשיב 3 הציב תנאי מקדים לניהול הבוררות, חמישה ימים בלבד לפני שדיון הבוררות הראשון אמור היה להתקיים. במסגרת תנאי זה דרש המשיב 3 שאדם בשם אוסקר רובינפלד (להלן: רובינפלד), שלשיטתו של המשיב 3 עומד למעשה מאחורי המבקשת, יתייצב להליכי הבוררות – שכן אחרת לא יהיה כל טעם בהליכים אלו.
3. המבקשת סירבה לתנאי שהוצב על ידי המשיב 3, ובחודש פברואר 2014 הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה להגדלת חלקה במשיבה 1 בעשרה אחוזים, בהתאם להתחייבות שנקבעה בהסכם מיום 31.2.2006. בתגובה, עתרו המשיבים 3-1 לבית המשפט בבקשה כי יורה על עיכוב ההליכים בתובענה בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק הבוררות, וזאת מכוח תניית הבוררות שהופיעה בהסכם.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

4. בהחלטתו מיום 30.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ההליכים. בית המשפט קבע כי יש יסוד לטענת המבקשת כי המשיבים לא הראו כי היו מוכנים לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות וכי הם עדיין מוכנים לכך. בתוך כך נקבע כי רובינפלד כלל איננו צד להסכם מיום 31.2.2006, וממילא איננו צד לתניית הבוררת הכלולה באותו הסכם – ועל כן אין מקום לדרוש את התייצבותו כתנאי לקיום הליך הבוררות. בשולי החלטתו הוסיף בית המשפט כי אם המשיבים יודיעו לבית המשפט עד ליום 20.10.2014 כי הם נכונים לנהל את הבוררות ללא כל תנאי מוקדם, תישקל בחיוב האפשרות להורות על עיכוב ההליכים.
5. ביום 7.10.2014 הודיעו המשיבים כי הם נכונים לקיים את הליך הבוררות ללא תנאים מוקדמים. בהמשך לכך נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 12.1.2015, בו התברר כי הצדדים סיכמו בעבר הן על זהות הבורר והן על ניהול ההליך על פי דין תורה. עוד במסגרת אותו דיון, טענו המשיבים כי ההסכם מיום 21.2.2006 – בו מופיעה תניית הבוררות – הינו מזויף. ביום 22.1.2015 הודיעו המשיבים כי הבורר עליו הסכימו הצדדים בעבר נכון עדיין לקיים את הבוררות וכי אותו בורר אף מסר מספר מועדים אפשריים לקיומה. בתגובתה מיום 3.2.2015, עמדה המבקשת על דרישתה לבירור המחלוקת בבית המשפט ולא בבוררות. לשיטתה, המשיבים אינם יכולים לטעון שתניית הבוררות איננה מחייבת אותם מן הטעם שההסכם מיום 31.2.2006 הינו מזויף, ובד בבד לטעון לעיכוב ההליכים בבית המשפט לשם אכיפת אותה התנייה בדיוק.
6. ביום 19.2.2015 נתן בית המשפט המחוזי החלטה נוספת, בהמשך להחלטתו מיום 30.9.2014. בית המשפט התרשם כי התנאי המרכזי שהוביל לדחיית הבקשה לעיכוב ההליכים – דרישת המשיבים כי רובינפלד יהיה צד לבוררות – הוסר זה מכבר, וכי כיום קיים בורר מוסכם על הצדדים אשר נכון לקיים את הבוררות במהירות ובמועד קרוב. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט כי אם בעיצומה של הבוררות יתברר שיש אמת בטענות המבקשת כי המשיבים מעוניינים אך ורק ב"משיכת זמן", פתוחה הדרך לפני המבקשת להגיש תובענה חדשה.

            מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות המבקשת

7. בבקשתה טוענת המבקשת – באמצעות בא כוחה, עו"ד יוסי אשכנזי – כי שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על עיכוב ההליכים. לטענת המבקשת, סעיף 5(ג) לחוק הבוררות מאפשר לבית המשפט שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות – והעובדה כי המשיבים סירבו לקיים את הליך הבוררות מאז שנת 2010 אכן מהווה "טעם מיוחד" לעניין זה. סירוב המשיבים לקיים את הבוררות, כך נטען, משתיק את המשיבים מלבקש עיכוב הליכים. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי ביום 12.1.2015 טענו המשיבים שההסכם מיום 31.2.2006 הינו הסכם מפוברק; משטענו כך אין לאפשר למשיבים להיבנות מתניית בוררות הכלולה באותו הסכם.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.