רע"א 20096-05-15 אוליב שירותי שיווק וניהול בע"מ נ' חוף לבנון בע"מ

1.המשיבים 2-3 (להלן "מרום") מחזיקים בביקתות אירוח. הבקתות נבנו ואחר כך הופעלו על ידי המשיבים 5-7 (להלן, לשם הקיצור, "בריזה"), לפי מערכת הסכמית עם משפחת מרום. המבקשת (להלן "אוליב") מפעילה את הבקתות מזה כחמש שנים, לפי הסכם עם בריזה. 

2.לימים נקלעה בריזה למשבר כלכלי, שיעבוד שרבץ על הבקתות מומש, והבקתות נמכרו למשיבה 1 (או לבעליה, מר שלמה גואטה; להלן אכנה אותה "לבנון").

3.לבנון מנסה, מאז הרכישה, לתפוס חזקה על הבקתות, אך ללא הצלחה. בתוך כך הגישה לבנון תביעה נגד מרום, אוליב ואח' (ת.א. 33643-05-13), ובה היא עותרת, בין היתר, לחייב את מרום ואת אוליב בתשלום פיצויים, בין היתר בדמות דמי שימוש בבקתות.

4.במסגרת תביעה זו הגישה לבנון בקשה ליתן עיקול זמני על כספים אותם משלמת מידי חודש אוליב למרום (על פי הסכם שנחתם ביניהם לפני שנים אחדות). בקשתה נענתה, וניתן צו עיקול זמני על סך 648,000 ₪. ראוי לשים לב, כי בהליך ביניים זה – מרום הינם המשיבים בבקשה ליתן צו עיקול זמני, בעוד אוליב הינה המחזיקה בכספים (המגיעים למרום).

5.אוליב השיבה (כמחזיקה) להודעת העיקול, ובהודעתה היא מציינת, כי ככל הידוע לה היא מחזיקה ב-25,000 ₪ המגיעים למרום. כיוון שתשובתה לא הניחה את דעתה של לבנון, הגישה האחרונה תביעה לאישור העיקול (בע"ק 28396-08-14). בתביעתה היא טוענת, כי לפי הסכם בין מרום לאוליב משלמת אוליב למרום סך 25,000 ₪ מידי חודש, וזהו הבסיס לקיומו של חוב של אוליב כלפי מרום, ואת ידה היא מבקשת לשים עליו, לא רק על חשבון העבר כי אם על כל סכום שיהא על אוליב לשלם למרום בעתיד מידי חודש.

6.בכתב הגנתה מפני התביעה לאישור העיקול תוקפת, משום מה, אוליב את יסודותיו של צו העיקול (ובתוך כך פורשת את הגנתה מפני התביעה שהגישה נגדה לבנון בתיק האחר). מכל מקום, בסעיפים 13-14 להגנתה מאשרת אוליב, כי לפי ההסכם עם מרום עליה לשלם להם סך 25,000 ₪ מידי חודש.

7.אחר הדברים הללו הגישה לבנון בקשה לחייב את אוליב להפקיד בקופת בית המשפט סך 25,000 ₪ מידי חודש. אוליב התנגדה לבקשה.

בהחלטה מיום 12.4.15 קיבל בית המשפט קמא את בקשתה של לבנון, וציווה על אוליב להפקיד מידי חודש את אשר עליה לשלם למרום (קרי 25,000 ₪ בחודש), ועד להצטברות הכספים לכדי 648,000 ₪ (הוא הסכום בצו העיקול הזמני הנ"ל).

8.על החלטה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות ערעור שהניחה לפניי, ובה היא טוענת, כי בהחלטתו זו הכריע, למעשה, בית המשפט קמא בתביעה לאישור העיקול, משמע בלא שלא בירר אותה לגופה וכדרך אגב, כאשר כל עניינה של תובענה זו הוא לברר האם אוליב אכן מחזיקה בכספים של מרום, ובכמה.

בתשובתה מבקשת לבנון להדוף את טענתה של אוליב בהצביעה על עמדתה של האחרונה בכתב ההגנה מפני התביעה לאישור העיקול, שם אישרה את מחויבותה להעביר לידי מרום סך 25,000 ₪ מידי חודש, משמע אין לה כל הגנה מפני התובענה. לכך היא מוסיפה, כי בסמכותו של בית המשפט להורות על הפקדת כספי העיקול בקופת בית המשפט.

9.לאחר שעיינתי בשלל החומר שהניחו לפניי בעלי הדין ושקלתי בעמדותיהם, מצאתי לדחות את הבקשה. אלה טעמיי.

10.הבקשה להפקדת הכספים בקופת בית המשפט הוגשה במסגרת התביעה לאישור העיקול, בעוד שההחלטה ניתנה במסגרת תובענתה האחרת של לבנון (נגד מרום ולאוליב). אינני יודע אם בהיסח הדעת נעשה הדבר, או שמא בכוונת מכוון. את דבריי אלה אינני אומר בכדי: במסגרתו של העיקול הזמני, משמע זה שניתן במסגרת תובענתה של לבנון נגד מרום ואוליב, יש בידי בית המשפט לצוות, כי כספים המגיעים למרום מאת אוליב יועברו לקופת בית המשפט עד לסיום ההליך (משמע לא רק עיקול ברישום, כי אם עיקול שיצווה על העברת הכספים המעוקלים למשמורת של בית המשפט), וכך אמנם עשה בית המשפט קמא. יחד עם זאת אפשר ויש בידו ליתן החלטה דומה גם במסגרת התביעה לאישור העיקול, על מנת להבטיח את ביצועו של פסק הדין (בתביעה לאישור העיקול, אם זו תתקבל). חשוב לראות בהקשר זה, כי אוליב אישרה, בהגנתה מפני התביעה לאישור העיקול, כי היא מחזיקה ותחזיק (בסכום שיגדל מידי חודש) בכספים שעליה לשלם למרום. בחינת למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בידי לבנון להגיש בקשה ליתן פסק דין בתובענה לאישור העיקול, בשל העדרה של הגנה מפני התביעה. עם זאת אינני קובע בעניין זה מסמרות, שמא מתקיים טעם אחר העשוי להוליך את בית המשפט קמא לברר לגופה את התביעה, חרף ההודאה.

11.סיכומם של דברים, ציווי על הפקדת הכספים בקופת בית המשפט אפשרי בכל אחת משתי הדרכים שפרשתי לעיל. על כן אין יסוד לבקשת הרשות לערער.

12.הבקשה נדחית, אפוא. אוליב תשלם ללבנון שכר טרחת עורכי דין בהליך שלפניי בסך 7,500 ₪. יש בידי לבנון ליטול כספים אלה מתוך כספי הערבון שהופקדו במסגרת ההליך שלפניי, כפוף לקיומו של עיקול. ליתרת הכספים זכאית אוליב, כפוף לקיומו של עיקול.

ניתן היום, כ"ה סיוון תשע"ה, 12 יוני 2015, בהעדר הצדדים.