רע"א 2006/15 נורה ברכאת (ג'ת) נ' אביעזר (זליג אשר) שפירא ואח'

1. בקשה להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 18.12.2014 (כבוד השופט ר' וינוגרד) ובקשת רשות ערעור על החלטה מיום 16.3.2015 (כבוד השופט מ' י' הכהן). שתי ההחלטות ניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 28083-12-14 (להלן בהתאמה: ההחלטה הראשונה ו-ההחלטה השנייה).

2. המבקשת היא דיירת מוגנת בדירה ובחנות במבנה בבעלות הקדש שמואל משה בן דוד שלמה גנגלו, הנמצא בעיר העתיקה בירושלים. בשנות השלטון הירדני נוהל המבנה על-ידי האפוטרופוס לנכסי אויב מטעמו, ובשנת 1967 הועבר לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. כשנה קודם לכן, בשנת 1966, שכרה אמה המנוחה של המבקשת מידי השלטונות הירדניים דירה וחנות במבנה כדיירת מוגנת. לאחר פטירת האם הפכה המבקשת לבעלת זכויות הדיירות המוגנת במושכר. מספר תביעות פינוי בעילת נטישה שהוגשו נגדה במהלך השנים נדחו, ונקבע כי היא עזבה עם משפחתה את הנכס באופן זמני בלבד, לעיתים מתוך כורח, ומתוך כוונה ברורה לחזור לדירה המושכרת ולחנות הצמודה לה. כן הותר לה במספר הזדמנויות לבצע שיפוצים בנכס.

           ביום 24.5.2010 שוחרר המבנה מן האפוטרופוס הכללי לידי ההקדש הרשום כבעליו. ב-28.11.2010, בחלוף שמונה שנים ממתן פסק הדין האחרון בו נקבעה זכות המבקשת בנכס, הגישו נאמני ההקדש תביעה לפינויה, בעילה של נטישת הנכס ובעילה של אי מילוי תנאי השכירות העיקריים, לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

3. ביום 14.9.2014 ניתן פסק דין בתביעה. בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת י' ייטב) קבע כי קמה לתובעים עילת פינוי. נפסק, כי בשונה מההליכים בענין פינוי המבקשת בעבר, עתה הוכחה עזיבתה בפועל את הדירה, ולא הוכחה כוונה קונקרטית לשוב ולהתגורר בה. לגבי עילת אי קיום תנאי שכירות נקבע שהמבקשת התקינה מזגן והערימה קשיים על ביקור נציגי ההקדש, בניגוד לאמור בחוזה בין הצדדים, אך הדבר לא עולה כדי עילת פינוי. נוכח הקביעה בדבר נטישת הנכס, נפסק שעל המבקשת לפנות את הדירה ואת החנות בתוך 45 ימים, וכן לשלם לתובעים הוצאות בסך 5,000 ₪.

4. ביום 14.12.2014, שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. היא טענה, כי מחמת שביתה בדואר ישראל ותקופת החגים, הומצא פסק הדין למשרדו של בא כוחה רק ב-29.10.2014, ולכן הערעור הוגש בדיוק 45 ימים מיום קבלתו.

5. ארבעה ימים לאחר הגשת הערעור, ב-18.12.2014, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן נגדה. באותו היום ניתנה ההחלטה הראשונה, בלא תגובת המשיבים. בהחלטה נקבע שגם אם יש למנות את מרוץ התקופה לפינוי הנכס מהיום בו התקבל פסק הדין אצל המבקשת, הרי שהיא עשתה דין לעצמה ולא פינתה את המבנה, כך שהחזיקה בנכס שלא כדין עת הגישה את בקשתה. בית המשפט קבע, כי אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע הנשמעת ממי שמגלה דעתו שאין בכוונתו למלא אחר הוראת פסק דין המופנה נגדו. צוין גם שסיכויי הערעור נחזים להיות נמוכים למדי.

6. לטענת המבקשת, ביום 15.3.2015 הודיעה לה המשטרה הקהילתית בעיר העתיקה, כי פינויה עתיד להתבצע בימים הקרובים, ולכן הגישה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. בקשה זו נדחתה בהחלטה השנייה, בה נקבע שהמבקשת לא הצביעה על טעות בהחלטה הראשונה, ולא הוכיחה שינוי נסיבות המצדיק את קבלת הבקשה.

7. כנגד החלטות אלה מופנות בקשות רשות הערעור שלפני, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. לבקשה צורפה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות, שבעקבותיה הוריתי ביום 19.3.2015 על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין. ביום 27.4.2015 הוריתי על הגשת תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור. התגובה הוגשה במועד, אך הדיון וההכרעה בתיק התעכבו בשל צורך בתיקון העירבון שהוגש. בינתיים, ביום 31.5.2015 נערך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' פרקש והשופטים מ' י' הכהן וע' כהן), והתיק נדחה לעיון.

טענות הצדדים בבקשה