רע"א 20017-07-17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מ.ב.

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט טל חבקין) מיום 9/6/17 בת"א 21587-01-13 מיום 9/2/17 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת - הנתבעת להביא ראיות לסתור.

2.עניינינו בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף על פי חוק הפלת"ד בעניין תאונת דרכים מיום 7/3/2011.

המבקשת – הנתבעת הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור, שכן נקבעה למשיב על ידי ועדת המל"ל מדרג ראשון ביום 11/12/13 נכות צמיתה בשיעור 24% (10% בגין צלקת במרפק שמאל ו- 15% בגין הגבלות במרפק שמאל).

המל"ל הגיש ביום 25/12/13 ערר על תביעה זו. הוועדה הרפואית לעררים התכנסה ביום 29/1/14 אך לא ניתנה החלטה כיוון ש"הנפגע לא הופיע".

במענה לפניית ב"כ המבקשת למל"ל עלה כי לא ניתן היה לדון בערר המל"ל כיוון שהמשיב – הנפגע היה במאסר, וכך נותרה דרגת הנכות 24%.

המבקשת טענה, כי התקיימו הטעמים המיוחדים להבאת ראיות לסתור, שכן המבקשת לא היתה צד להליך במל"ל וייגרם לה עיוות דין אם לא תוכל להביא ראיות לסתור בנסיבות שנוצרו.

המשיב בתגובתו הדגיש, כי הבקשה לא התבססה על ממצאים רפואיים פוזיטיביים מהם ניתן יהיה להיווכח כי יש מקום לשנות את קביעת הועדה הרפואית שקבעה את הנכות. המל"ל ידע מתי שוחרר מהכלא וחידש תשלום הקצבה לאחר שחרורו ואין בתעודת עובד ציבור מטעם המל"ל שצורפה (מיום 28/3/16) כל זכר לכך שקיים ערעור כלשהו על קביעת 24% נכות.

המבקשת התייחסה בתשובתה, בין היתר, למסמכי המל"ל שצורפו, והדגישה, כי גם אם המל"ל ידע שהמשיב שוחרר ממאסר ולמרות זאת לא התכנסה ועדת העררים, הרי שיש בכך משום הצדקה להתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור בשים לב לפער שבין קביעת הועדה מדרג ראשון ובין עמדת המל"ל כפי שהובעה במסגרת הערעור.