רע"א 19427-11-14 בדרייה נ' בזבזת

ביום 14.9.14 הורה בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיאה כתוארה אז השופטת ע. כהן) בפסק דין שניתן בת"א 12794-02-11, כי על אביו של המבקש (להלן – האב) לסלק ידו מדירה בת 3 חדרים, הנמצאת בקומה השניה ברח' אחואן אלצפא 17 בירושלים (להלן – הדירה). מועד הפינוי נקבע ליום 16.11.14. פסק הדין ניתן, בין היתר, לאחר שהאב טען, במסגרת תצהיר עדות ראשית, כי בנו, המבקש, קנה את חלקו של אחד היורשים, בעלי הזכויות בדירה. כאמור בפסק הדין, טענה זו לא נזכרה בכתב ההגנה של האב, היא נטענה כבדרך אגב בהודעה מיום 3.1.13 והאב לא חזר עליה בסיכומיו (פסקאות 18-19 לפסק הדין שם).

בסמוך לאחר פסק הדין, הגיש המבקש לבית משפט קמא תובענה (ת"א 11747-10-14), בה עתר לצו מניעה קבוע, צו עשה ודרישה לפרעון חוב בגין דמי שכירות של נכסים. במסגרת תביעה זו, טען המבקש כי זכויותיו של המשיב בדירה באות מכוח ירושת אבי המשיב, אשר זכו בה יורשים נוספים; וכי ביום 4.12.12 רכש הוא, המבקש, את חלקו של אחד מיורשי אבי המשיב בעזבון, כך שהמבקש כיום הוא בעל זכויות בדירה ובעזבון כולו (14 חלקים מתוך 480 חלקים). במסגרת זו, אף עתר המבקש לצו מניעה זמני, אשר ימנע מן המשיב לפנות אותו או את בני משפחתו מן הדירה.

בהחלטה מיום 26.10.14 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת י. ייטב) את הבקשה לצו מניעה זמני, בקובעו כי הבקשה לקויה בשיהוי רב, שכן משעה שידע המבקש על ההליך התלוי ועומד כנגד אביו בת"א 12794-02-11, היה עליו להביא את טיעוניו להכרעת בית המשפט, אם במסגרת ההליך שהיה תלוי ועומד כנגד האב, ואם בהליך עצמאי. עוד נקבע, כי גם אם תוכר זכותו של המבקש ב-14 חלקים מתוך 480 חלקים בנכסי העזבון ובדירה, לא בהכרח תוכר זכותו לזכות שימוש ייחודית בדירה ולמניעת הפינוי, כפי שהורה עליו בית המשפט בת"א 12794-02-11. עוד נקבע, כי מדובר, למעשה, בצו עשה זמני, שכן היעתרות למבוקש משמעה הכרה בזכויותיו של המבקש בדירה, בטרם נבדקו זכויותיו.

ביום 10.11.14 פנה המבקש ב"בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק פינוי, במעמד צד אחד". בקשה זו הוגשה במסגרת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת י. ייטב) בת"א 11747-10-14, שלא להיעתר לבקשת המבקש למתן צו מניעה זמני, שלא לאפשר למשיב לפנות את המבקש מבית מגוריו.

דין הבקשה להידחות.

דומה כי המבקש נפל לכלל טעות בהגדרת בקשתו: בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין היא בקשה הטפלה לערעור על פסק דין, ואין מקומה בבקשת רשות לערעור על החלטה אחרת שניתנה בתיק נפרד, דוגמת זה שלפניי. אכן, במסגרת בקשת רשות הערעור הנדונה, ניתן לעתור לסעד זמני, ובהתאם אתייחס לבקשה שלפניי.

אינני סבורה כי קיימת הצדקה למתן סעד זמני, אשר יאסור על המשיב לנקוט כלפי המבקש הליכי פינוי בכל הנוגע לדירה, ולו לתקופת בינים עד להכרעה בבקשת הרשות לערער.

כאמור, המשיב זכאי לנקוט בהליכי פינוי מכוח פסק דין שניתן לטובתו בסיומה של התדיינות בת למעלה משלוש וחצי שנים. כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, המבקש השתהה משך שנים בהבאת טענתו בדבר זכויות בדירה לבירור משפטי. משעה שסבר המבקש כי בפיו טענת הגנה משמעותית מפני תביעת הפינוי התלויה ועומדת כנגד הדירה בה הוא מתגורר עם האב, היה עליו להביאה להכרעה בהזדמנות ראשונה. יש לדחות מכל וכל את טענת המבקש, כי הצורך בהעמדת טענת ההגנה להכרעת בית משפט נוצר רק לאחר פסק הדין בת"א 12794-02-11. צורך זה נוצר משעה שנוצרה הזכות, כנטען, ב-4.12.12, תוך שתביעת הפינוי תלויה ועומדת. לא נראית הצדקה להעניק למי שהשתהה באופן זה, ולו סעד זמני עד להכרעה בבקשת הרשות לערער, שכן מבקש סעד זמני, דחוף, המשתהה בהגשת בקשתו, סותר את טענתו בדבר צורך דוחק בהכרעה דחופה (רע"א 5240/92 חלמיש נ' אשרז, פורסם במאגרים 17.12.92).

בנסיבות אלו אף ניתן להעריך כי הסיכוי שבית משפט זה יעתר לבקשת רשות לערער ויורה על צו המניעה הזמני שבית משפט קמא נמנע מליתן, נמוך ביותר.