רע"א 1868/16 ישי רז נ' עופר האפרתי ואח'

א.  בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ע' צ'רניאק) מיום 4.2.16 ברת"ק 25969-12-15, במסגרתה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי) מיום 24.11.15 בת"ק 65201-01-15. עניינה של הבקשה – פיצויים על פי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן חוק התקשורת), שתורפו  דברי פרסומת המשוגרים – בענייננו, באמצעות דואר אלקטרוני – ללא רשות מקבליהם, והמכונים "דואר זבל" (spam).

רקע והליכים קודמים

ב.        בין הימים 15.6.09-19.3.14, שלחה המשיבה 2, חברה העוסקת בפרסום ברשת האינטרנט, מעל 70 הודעות דואר אלקטרוני אל שתי תיבות דואר הנמצאות לטענת המבקש בשימושו, אחת פרטית ואחת עסקית; אף שלהודעות אלה צורף כפתור הסרה, לא לחץ עליו המבקש. ביום 31.1.15 הגיש המבקש לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב תביעה בסך 33,800 ₪ נגד המשיבים בטענה, כי הודעות אלה מהוות דברי פרסומת אסורים כהגדרתם בסעיף 30א לחוק התקשורת. המבקש טען, כי בעקבות פסיקת בית משפט זה ברע''א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון (2014) (להלן עניין גלסברג) ורע''א 1954/14 חזני סיתונית מועדון דאיה (2014) (להלן עניין חזני) אין באי הקשת ההסרה כדי להפחית מן הפיצויים. בנוגע לתום ליבו טען המבקש, כי חיכה עד להצטברות סכום התביעה ל-35,000 ₪ ורק אז תבע את המשיבים, כיון שלדבריו "1,000 ₪ שיכולתי לתבוע אם הייתי מסיר, זה לא היה מדגדג את כיסו של הנתבע, ולכן חיכיתי שיגיע ל-35,000 ₪, כדי שאוכל לתבוע". בנוסף טען כי הוא מנכ"ל חברה ואין לו זמן לבלותו בבית המשפט, ולכן - כדי לעודדו להגיע לבית המשפט - נחוץ לו פיצוי של 35,000 ₪.

ג.        בפסק דינו המפורט קבע בית המשפט לתביעות קטנות, כי המשיבים קיבלו אישור מן המבקש לשלוח הודעות פרסומיות לתיבת הדואר האלקטרוני הפרטית (להלן התיבה הפרטית), ולכן לא עברו על הוראות סעיף 30א(ב) לחוק. בית המשפט הסיק מן הפרטים המופיעים בדף הפלט אשר צורף לכתב ההגנה – שם המבקש, כתובת הדוא"ל הפרטי שלו, מספר הטלפון שלו וכתובת ה-IP שלו – כי האישור אכן ניתן; זאת - כיון שהמבקש לא הצליח להסביר מהיכן יכלו המשיבים להשיג נתונים אלה מלבד באמצעות האישור שניתן. בנוגע לכתובת הדואר האלקטרוני העסקית (להלן הכתובת העסקית) קבע בית המשפט, כי המבקש לא הוכיח שכתובת זו אכן הייתה בשימושו. לשיטת בית המשפט, כדי להוכיח זאת היה על המבקש להציג מסמך כלשהו המראה כי הוא בעליה של כתובת דואר זו, או כי החברה שהכתובת הייתה בבעלותה (חברת "אמא פולניה", שלטענתו היה המבקש העובד היחיד בה ונסגרה טרם התביעה), נתנה לו רשות להשתמש בה והוא אכן המשתמש היחיד. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם אילו הוכיח המבקש שאכן נשלחו אליו הודעות שלא כחוק, היו נפסקים לטובתו פיצויים נמוכים בסך 3,000 ₪ בלבד, בעקבות התנהלותו חסרת תום הלב. בית המשפט קבע, כי העובדה שהמבקש השהה בכוונת מכוון את הגשת התביעה כדי שיוכל לתבוע סכום כסף גבוה יותר אינה מעידה על תום לב, ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. בנוסף קבע בית המשפט כי הוכח שהמשיבים הפסיקו לדוור דברי דואר שלא כחוק, ומכאן שאפקט ההרתעה הושג בעניינם, ועל כן השיקולים בעניין הרתעה ולעידודה של הגשת תביעה אינם חלים בנידון דידן. לבסוף הושתו על המבקש הוצאות בסך 1,500 ₪.

ד.        כלפי פסק דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו; זו נדחתה בהחלטה מיום 4.2.16, בה נפסק, כי המקרה אינו בא בגדרי המקרים הנדירים בהם תינתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, ובפרט כשמדובר בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ה.        ראשית נטען, כי שגה בית המשפט כשבחן האם המבקש הוא בעליה של תיבת הדואר האלקטרוני לצורך הקביעה האם הוא "נמען" לפי סעיף 30א לחוק. לטענתו "נמען" כהגדרתו בחוק הוא מקבל דבר הדואר ולא בעלי התיבה. שנית נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את דף הפלט ובו נתוני המבקש כראיה להסכמה כהגדרתה בסעיף 30א(ב) לחוק. לטענת המבקש רשומה שכזו אינה יכולה להוות ראיה להסכמה, כיון שיכולים להיות הסברים רבים להימצאות הפרטים ביד השולחים מלבד הסכמת המקבל. שלישית נטען – וכאן העיקר לענייננו, כפי שיפורט – כי המשיבים יוצגו על ידי מייצג מקצועי בבית המשפט לתביעות קטנות ללא ידיעת בית המשפט, ולכן נהנו מיתרון בלתי הוגן ופסול בערכאה הדיונית באופן המקים עילה לדיון בגלגול שלישי. לתמיכת דבריו צירף המבקש פרוטוקולים מתיקים שונים בהם ייצג המייצג חברות שונות בבית המשפט לתביעות קטנות.

ז.        בהחלטה מיום 30.3.16 התבקשה תגובת המשיבים בנושא הייצוג בלבד. בתגובה מיום 20.4.16 נטען, ראשית, כי בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות תתקבל במשורה ובמקרים חריגים בלבד שאין מקרה זה בא בגדריו. שנית נטען, כי מייצגם אינו מייצג מקצועי, והוא נשכר ליתן שירותיו בעבור המשיבה 1 ככלכלן העוסק בחברות אינטרנט עוד בטרם הגיש המבקש את תביעתו. שלישית נטען, כי גם אם יש לראות את המייצג כמייצג מקצועי, אין בכך כדי להביא במקרה זה ליתרון בלתי הוגן ולחוסר שויון הנובע ממנו, שכן לטענתם, המבקש הוא "תובע סדרתי" בתביעות לפי סעיף 30א לחוק, המבין ומכיר היטב את הדין ומתנהל כשלעצמו כ"תובע מקצועי". רביעית נטען, כי תביעת המבקש לוקה בחוסר תום לב, בעקבות התנהלותו, בכך שחיכה עד שיגיע סכום התביעה ל-35,000 ₪ ורק אז תבע.