רע"א 1852/15 אי.או.אן נדרלנד נ' קו צינור אילת אשקלון בע"מ ואח'

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ש' דברת, השופט א' ואגו, והשופט י' פרסקי) בע"א 34811-03-14 ובע"א 31553-03-14, שהדיון בהם אוחד, מיום 4.1.15, במסגרתו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (השופט ע' כפכפי) בת"א 206-07 מיום 29.12.13. בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקשת – תביעת שיבוב – וחייב את המשיבות בסכום התביעה. בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה, ומכאן הבקשה.

רקע והליכים קודמים

ב.             המבקשת היא חברה בינלאומית של מתווכי ביטוח, אשר ביטחה את חברת בתי זיקוק נפט בע"מ (בז"ן), בין היתר, בגין חסר במטעני דלק. המשיבה 1 – חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, מחזיקה בזיכיון ממשלתי להפעלת מסופי קליטה, אחסון, והעברת דלק גולמי באשקלון. המשיבה 2 – חברת תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, היא חברה ממשלתית המפעילה מסוף לקליטת דלק מזוקק. הפרשה בה עסקינן נסבה על שלושה אירועים שונים של פריקת מטעני דלק על ידי המשיבות (שני מטענים הוזרמו למיכלי המשיבה 1, ומטען אחד למיכלי המשיבה 2), שבהם בסופו של יום התגלה חסר בכמות הדלק שנתקבלה, ובגינו שילמה המבקשת לבז"ן, במסגרת תשלומי ביטוח, סך כולל של 388,594$.

ג.              המבקשת הגישה כנגד המשיבות תביעה לבית משפט השלום באשקלון, בטענה כי היא זכאית להיפרע מהן מכוח זכות השיבוב והמחאת הזכויות שניתנה לה. באשר לאחריות המשיבות גרסה המבקשת, כי מיוחסת להן הן אחריות ברשלנות מכוח הכלל של הדבר מדבר בעדו, והן מכוח חבותן כשומרות שכר. המשיבות טענו מנגד, כי בפועל לא היה חסר בכמות הנוזלים שהגיעה למיכלים, וכי הפער שבין כמות הדלק שרכשה בז"ן לבין הכמות שקיבלה בפועל, נבע מכמויות המים הגדולות שנפרקו עם הדלק וסוננו לאחר מכן. לפיכך גרסו המשיבות, כי היה על המבקשת להיפרע מגופי ההובלה עצמם, אשר שינעו כמות מים כחלק ממטען הדלק שנרכש על-ידי בז"ן.

ד.             בית משפט השלום הכיר בזכות המבקשת לשיבוב בגין הסכומים ששילמה. כן קבע, כי הואיל ומעמד המשיבות הוא של שומר שכר, החב באחריות מוגברת, הנה ככל שתוכיח המבקשת, כי מקורו של החסר הוא בשלב שבין הפריקה לבין הזרמתו לבז"ן, יעבור הנטל למשיבות להוכיח את אי התרשלותן, או את קיומה של עילת פטור מחבות של שומר שכר. לאחר בחינת הראיות וחוות דעת הצדדים, קבע בית המשפט, כי המבקשת אכן הוכיחה שכמות הדלק אשר הוזרמה לבז"ן הייתה קטנה מזו שנפרקה למיכלי המשיבות, ולפיכך העביר את הנטל למשיבות. בית המשפט קבע, כי הצדדים כולם נסמכו על דוחות המפקחים המבקרים את הליך הפריקה והטעינה, שהם חיצוניים ואובייקטיביים, ולכן הגם שלא העידו בבית המשפט אין מניעה להסתמך על הנתונים שאספו. באשר לטענת המשיבות, לפיה היו אלה מים אשר החליפו את החסר בדלק ולכן האחריות היא על גופי ההובלה, קבע בית המשפט, כי מדובר בטענה לא מבוססת, אשר לא הוכחה כמותית, וכי במאזן ההסתברויות לא הצליחו המשיבות להצביע על מקור אחר לחסר, שיש בו כדי לשלול את חישובי המומחה מטעם המבקשת. לפיכך חייב בית המשפט את המשיבות בסכומי התביעה: את המשיבה 1 בסכום של 1,806,829 ₪, ואת המשיבה 2 בסכום של 469,812 ₪. כן חויבו המשיבות בהוצאות המשפט של המבקשת, ובשכר טרחת עורך דין בסך 100,000₪.

ה.             המשיבות ערערו לבית המשפט המחוזי, וכאמור נתקבל ערעורן. בית המשפט המחוזי קבע, כי שגה בית משפט השלום כאשר העביר את הנטל מכתפי המבקשת לכתפי המשיבות, וזאת הואיל והמבקשת לא עמדה בנטל הראשוני להוכיח את הנתונים העומדים בבסיס עילת תביעתה. בית המשפט ציין, כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשת התבססה, בין היתר, על מדידות שנערכו טרם פריקת הדלק מהאניות, ומשלא העידה המבקשת את עורכי המדידות עצמם, תוכנן הוא בגדר עדות שמיעה בלתי קבילה. בית המשפט ציין, כי הוכחת מדידה זו היא "עקב אכילס" בעניין שלפנינו; כך – הואיל ובלעדיה אין אפשרות לטעון שעל פי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כמות הדלק שנפרקה אל פתחי הצנרת שבאחריות המשיבות הייתה זהה לזו שהועמסה אל תוך האניות, וכי לא גורם אחר, טרם הגעת האניות לאשקלון, היה אחראי לחסר. משכך, קיבל בית המשפט את ערעור המשיבות, ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, והטיל על המבקשת – שהתוצאה היתה דחיית תביעתה – הוצאות ושכר טרחה בסך 50,000 ₪ בגין ההליך בבית משפט השלום, והוצאות ושכר טרחה בסך של 20,000 ₪ בגין ההליך בבית המשפט המחוזי.

הבקשה

ו.              המבקשת גורסת בהרחבה, כי שגה בית המשפט המחוזי בהפכו את פסק דינו של בית משפט השלום, בגין אי העדתם של השמאים המפקחים אשר סקרו את הליך הטעינה והפריקה מהמכליות. לדידה, ראשית, מקובל בענף הדלק לסמוך על בדיקות מוסכמות הנעשות על-ידי מומחים ניטרליים אשר מקובלים על הצדדים, ולכן די היה בדוחות שצורפו כדי להוכיח את החסר, ולא היה הכרח להעידם. שנית נטען, כי השמאי צבי אפל, החתום על דוח פריקת אחת האניות, התייצב לדיון מטעם המשיבות, ואישר בעדותו את מדידותיו. לפיכך, לא היה מקום לקבוע, לכל הפחות ביחס לאניה זו, כי המבקשת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה את החסר. שלישית נטען, כי המשיבות עצמן הגישו את דוחות השמאים ולא חלקו על ממצאיהן, ולכן ניתן לראותן כמי שהסכימו לנתונים הללו והודו בנכונותם. לפיכך טוענת המבקשת, כי עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, שהחסר נגרם בפרק הזמן אשר בו היו המשיבות אמונות על שינוע הנפט, ולכן הנטל עבר אליהן להוכיח את אי התרשלותן – והן כשלו בעמידה בו. לטענת המבקשת הכרעתו המוטעית של בית המשפט המחוזי לעניין הנטלים חורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, הואיל והיא משפיעה על כלל ציבור בעלי המטענים ומבטחיהם – וזאת בשל היות המתקן המדובר לפריקת דלקים, מונופול. כן נטען, כי נוכח שגיאות מהותיות של בית המשפט המחוזי יש להשיב על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום, ולהשית על המשיבות את סכום התביעה.

תגובת המשיבה 1