רע"א 1834/15 אקסרא ליסינג בע"מ נ' עמאש

השופט ע' פוגלמן:

1. בשנת 2008 רכשה המשיבה רכב מסוג מיצובישי (להלן: הרכב). למימון הרכב שימש בין היתר סך של 50,000 ש"ח מתוך הלוואה על סך 120,000 ש"ח שניטלה מהמבקשת, שהיא חברה שעוסקת במימון ובהענקת אשראי המשמש ברובו לרכישת כלי רכב (להלן: החברה; ההלוואה). להבטחת החזר ההלוואה נחתם שטר משכון על הרכב (להלן: שטר המשכון). בשנת 2009 נתפס הרכב במסגרת הליך הוצאה לפועל שפתחה החברה נגד המשיבה, על בסיס שטר המשכון, בשל חוב אשר עמד לטענתה אותה עת על סך של 38,663 ש"ח. בהמשך, נמכר הרכב בהליכי כינוס.

2. בחודש מאי 2010 הגישה המשיבה תביעה כספית לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (להלן: התביעה העיקרית). בתביעה זו נטען כי המשיבה, שהיא בעלת הרכב, לא הייתה ערה לכך שחלק ממימון הרכב מקורו בהלוואה. המשיבה לא כפרה בכך שאמנם 50,000 ש"ח ממחיר הרכב שולמו באמצעות הלוואה, אלא שלטענתה רק לימים גילתה כי בעלה (להלן גם: נאדר) נטל הלוואה כאמור מהחברה. עוד נטען כי המשיבה לא חתמה בעצמה על שטר המשכון או על הסכם ההלוואה (שנערך בין החברה לבין המשיבה ביום 17.7.2008 (להלן: הסכם ההלוואה)). בנסיבות אלו סברה המשיבה כי החברה התרשלה בפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדה (אשר במסגרתו נתפס הרכב); וכי התרשלות זו גרמה לה לנזקים בסך כולל של 190,780 ש"ח. החברה הגישה הודעת צד ג' נגד בעלה של המשיבה בטענה שאם ייקבע שגרמה לנזקים למשיבה, הרי שאלה נגרמו ממצג השווא שיצר בעלה, שלפיו חתם על המסמכים בהרשאתה. בצד זאת הגישה החברה תביעה שכנגד (להלן: התביעה שכנגד) נגד המשיבה ובעלה בטענה כי הם עודם חייבים לחברה סך של 78,175 ש"ח (יתרת ההלוואה שטרם נפרעה). לחילופין טענה החברה כי על המשיבה ובעלה להשיב לחברה את יתרת ההלוואה, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

3. ביום 18.7.2013 דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל) את התביעה שהגישה המשיבה וקיבל את התביעה שכנגד. אשר לתביעה העיקרית קבע בית המשפט כי אמנם החתימה על שטר המשכון והסכם ההלוואה היא חתימתו של נאדר, ברם התנהלות קודמת בין הצדדים מלמדת כי הוא עשה כן בהסכמתה ובהרשאתה של המשיבה, ומשכך לא קמה למשיבה עילה נגד החברה. בצד זאת קיבל בית המשפט את התביעה שכנגד שהגישה החברה בטענה כי טרם נפרעה יתרת החוב, וזאת על בסיס הממצאים שנקבעו לעיל; ומשנאדר לא חלק על גובה החוב שלו טענה החברה. המשיבה ובעלה חויבו אפוא ביחד ולחוד בסך של 78,175 ש"ח. על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

4. בפסק דין מיום 11.2.2015 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) כי לא הוכח כי המשיבה אכן נתנה הרשאה לנאדר לחתום על מסמכי ההלוואה ושטר המשכון בשנת 2008; וכי החברה אינה תמת לב בשל כך שלא ביררה את זכותו של נאדר למשכן רכב שרשום בבעלות אשתו, כך שלא ניתן להחיל בנסיבות העניין את תקנת השוק לפי סעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967. את פסק הדין חתם בית המשפט המחוזי במילים "הערעור מתקבל". להשלמת התמונה יצוין כי ביום 26.2.2015 קיבל בית המשפט את בקשת החברה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישה החברה לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובהחלטה מיום 15.3.2015 קבעתי כי עיכוב הביצוע שנתן בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו עד להחלטה אחרת.

5. מכאן הבקשה שלפניי. החברה טוענת כי בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על בסיס קביעה עובדתית שגויה שכלל אינה נזכרת בפסק הדין של בית משפט השלום, שלפיה המשיבה לא הייתה נוכחת במעמד החתימה על הסכם ההלוואה ועל שטר המשכון. לולא קביעה זו – כך החברה – מסקנת בית המשפט המחוזי הייתה משתנה, ולכן נגרם לה עיוות דין באופן שמצדיק ליתן רשות ערעור. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענתה שלפיה גם אם תקנת השוק לפי חוק המשכון אינה חלה בנסיבות העניין, אין בכך כדי לאיין את חובת ההשבה שחלה על המשיבה לפי דיני עשיית עושר ולא ובמשפט, בשל כך שזו נהנתה לכל הפחות מחלק מההלוואה להשלמת רכישת הרכב. בצד טענות אלו טוענת החברה כי בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה מבלי שדן ברכיבי הנזק שלהם טענה – דיון שנעדר גם מפסק הדין של בית משפט השלום, נוכח העובדה שבערכאה זו נדחתה תביעת המשיבה. יוצא אם כך כי נזקים נטענים אלה ושיעורם לא הוכחו לפני שום ערכאה שיפוטית. לגופו של עניין זה טוענת החברה כי המשיבה לא הביאה תימוכין מספיקים לטענות בדבר הנזקים שנגרמו לה. ביום 18.5.2015 הגישה החברה בקשה לצירוף אסמכתה לבקשת רשות הערעור. אסמכתה זו היא החלטה בבע"ם 4459/14 פלוני נ' פלוני (6.5.2015). המשיבה התנגדה לצירוף האסמכתה.

6. התבקשה תשובה. המשיבה סומכת ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי, שלטעמה אינן מעוררות שאלה משפטית כללית. אשר לטענה כי לחברה קמה עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר טוענת המשיבה כי החלק מן ההלוואה ששימש לרכישת הרכב כבר הוחזר לחברה; וכי המשיבה הפחיתה מסכום התביעה את יתרת הסכום שלא הוחזר לחברה (שעמד לשיטתה על 32,220 ש"ח). אשר לטענת החברה בדבר העדר דיון ברכיבי הנזק שנכללו בתביעה העיקרית נטען כי טענות אלו של המשיבה נתמכו בתצהיר שהגישה לבית משפט השלום; כי החברה לא חקרה אותה על התצהיר בנושא זה; וכי טענות אלו לא נסתרו על ידי החברה.

7. החלטנו לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות, הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. הלכה היא עמנו כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה כאשר מתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128-127 (1982)). מרבית טענות החברה נטועות בדל"ת אמות המקרה שלפנינו, חרף הניסיון לשוות להן אצטלה עקרונית. עם זאת, בנקודה אחת סבורני כי יש עילה להעניק רשות לערער, והיא הנקודה הנוגעת לסעד האופרטיבי הנובע מקביעותיו של בית המשפט המחוזי.