רע"א 1745-10-16

בפני בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום באשדוד בת.א 22921-09-15, שניתנו על ידי כב' השופט יהודה לייבלין ביום 28.8.16 וביום 17.9.16, בהן דחה הבקשה לדחות את הגילוי של תמלולי ההקלטות שבידי המבקשים, וקבע כי המבקשים לא יוכלו לעשות שימוש בתמלולי ההקלטות אם לא יוגשו תמלולים מלאים.

המשיבים, בתיה ואשר גוטליב (להלן - "המשיבים"), התקשרו בהסכם עם המבקשת, מודל הום מבנים (2007) בע"מ (להלן - "המבקשת"), על מנת שתבנה עבורם בית פרטי בישוב יונתן. למרבה הצער, ישום ההסכם לא עלה יפה, וביום 17.6.14 הודיעו המשיבים על ביטול ההסכם. ביום 10.9.15 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט קמא בה תבעו החזר של 200,138 ש"ח המקדמה ששולמה ופיצוי בגין ונזקים שונים שנגרמו להם עקב התנהלותה של המבקשת.

ביום 14.7.16 הגישה המבקשת בקשה לאפשר את הגשת הקלטות המצויות בידה, המתעדות את מהלך ההתנהלות של הצדדים, באופן שיחשפו במהלך חקירתם הנגדית של המשיבים, על מנת תוכל לנהל חקירה יעילה, להפריך את גרסת המשיבים ולקדם את גילוי האמת. המשיבים התנגדו לבקשה וביום 28.8.16 הורה בית המשפט על מסירת התמלילים של ההקלטות לעיונו. לאחר שעיין בתמלילי ההקלטות, דחה בית המשפט ביום 17.9.16 את הבקשה וקבע, שאינה עומדת בתנאים שנקבעו ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פד"י נה(1) 515 (19.12.99) (להלן - "הלכת סוויסה"). והורה על העברת תמלילי השיחות למשיבים עד ליום 29.9.16, וככל שללא תעשה כן - לא תותר הגשתם כראיה. עוד ציין בית המשפט, כי מעיון בתמלילי השיחות עולה כי הם אינם מלאים ועל כן, ככל ולא יוגשו תמלילים מלאים, לא תותר הגשתם כראיה.

מכאן הבקשה.

המבקשת טוענת, כי החלטות בית המשפט לפיהן יש להגיש את התמלילים לעיונו וכי הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו בהלכת סוויסה לא נומקו, באופן אשר מקשה עליה להשיג עליהם. עוד נטען, כי אין מקום לקביעה כי התמלילים אינם מלאים, שכן לא ניתן להגיע למסקנה זו מבלי להשוות בין התמלילים להקלטות ומאחר, שקביעה זו משחירה את פניה של המבקשת שלא כדין, על אף שזו העבירה את ההקלטות בדיוק כפי שאלה התקבלו בידיה מחברת התמלול. מאחר ואין המדובר בתמלילים חלקיים לא היה מקום למנוע את הצגתם כראיה, מאחר וגם אם מדובר בתמלילים חלקיים ניתן להגישם כראיה ולטעון למשקל, וודאי שלא היה מקום לקבוע מסמרות בעניין זה כבר בשלב מוקדם זה מבלי שהמשיבים טענו דבר בעניין. המבקשת סבורה, כי בקשת רשות הערעור עומדת באמות המידה שנקבעו בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד - 1984, שכן פסילת ראיות המבקשת תביא בהכרח לניהול ההליך בדרך שגויה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכת סוויסה התוותה אמות מידה לבחינת המקרים בהם, בניגוד לכלל לפיו יש לגלות מלכתחילה את כל המסמכים הרלוונטיים לתביעה בפני בעל הדין שכנגד, ניתן לדחות את גילוי המסמכים לשלב מאוחר יותר, על מנת להביא לחשיפת האמת (עמ' 520). כבר בהלכת סוויסה נקבע, כי בית המשפט לערעורים יתערב רק במקרים נדירים בהחלטת הערכאה הראשונה לדחות עיון במסמך למועד אחר (עמ' 527). האפשרות להשיג על החלטות שניתנו בהתאם להלכת סוויסה באמצעות בקשת רשות ערעור צומצמה עוד יותר בשנת 2009, עת ניתן צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט - 2009, הקובע בסעיף 2(1), כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים". השאלה האם צו בתי המשפט חל גם על החלטות שניתנו על פי הלכת סוויסה היתה שנויה במחלוקת, עד אשר נקבע ברע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג ואח' (פורסם בנבו) (24.7.16), כי החלטות אלה כלולות בהוראות הצו, ועל כן אין ליתן עליהן רשות ערעור כלל. החריג היחיד שהוזכר לקביעה זו הינו החריג שנקבע ברע''א 290/15 ברנד פור יו נ' רמי לוי שיווק השקמה (פורסם בנבו) (18.12.15) (להלן - "פס"ד רמי לוי") לפיו אם ההחלטה שניתנה הינה חסרת נימוק לחלוטין, ניתן ליתן בגינה רשות ערעור, אולם הסעד היחיד אותו ניתן ליתן הוא סעד אשר יחייב את בית המשפט קמא לנמק את החלטתו:

"יש לאפשר מתן רשות לערער בסוגי החלטות המפורטים בצו רק מקום שבו ההחלטה נושא הבקשה לוקה בהיעדר הנמקה כלשהי וזאת להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית. חשוב להדגיש כי משמעותו של כלל זה היא שהצו לא יעמוד לרועץ במקרים כאלה, אך אין בו כדי לקבוע כי בכל מקרה שבו לא ניתנה הנמקה יש בהכרח הצדקה למתן רשות ערעור ועל מנת שזו תינתן יש להוסיף ולהראות כי מדובר בסוגיה שיש לה חשיבות של ממש בהליך וכי ייקשה להעמיד את פגם אי ההנמקה על תיקונו אם יידחה הערעור לסוף ההליך. כך למשל ניתן לחשוב על החלטות כגון דחיית התנגדות לשאלה המופנית לעד - אשר אי ההנמקה לא תצדיק בדרך כלל מתן רשות לערער עליהן. עוד חשוב להדגיש כי מקום שבו תסבור ערכאת הערעור כי יש מקום ליתן רשות ערעור על החלטה לא מנומקת, כאמור, הסעד היחיד אותו יוכל המבקש לקבל הוא ביטול ההחלטה והחזרתה להנמקה על-ידי הערכאה הדיונית" (עמ' 14).