רע"א 1742-04-15

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ע' עאסי), בת"א 41556-11-11, מיום 25.2.15, בגדרה נדחתה בקשה לדחות את תביעת המשיבה מחמת עילת התיישנות.

רקע

ביום 22.11.11 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים כתב תביעה בגין נזקים שנגרמו לה על פי טענתה כתוצאה מרשלנות בביצוע ניתוח לייזר מסוג "לאסיק" לשיפור ראייתה, שבוצע ביום 26.12.99 על ידי המבקשים.

לטענת המבקשים, עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר ביום 31.8.04, עת עברה המשיבה ביקורת במרפאת העיניים של המבקשים, במסגרתה אובחן אצלה עיוות בקרנית מסוג אקטזיה. לפיכך, מרוץ ההתיישנות מתחיל באותו מועד, כך שהתביעה התיישנה הואיל ועברו למעלה מ-7 שנים מאותו מועד ועד למועד הגשת התביעה.

המשיבה טענה מנגד, כי כל העובדות המהוות את עילת התביעה, לרבות מעשיהם ומחדליהם של המבקשים, הנזק והקשר הסיבתי בין מעשים ומחדלים אלה ובין הנזק, החלו להתברר לה באופן הדרגתי לכל המוקדם ביום 16.5.05, בעת שנבדקה במרכז הרפואי "עיניים", ואובחן כי היא סובלת מאקטזיה בשתי העיניים. עוד טענה, כי במועד הביקורת שנערכה במרפאת המבקשים ביום 31.8.04 לא הסבירו לה המבקשים כי קיימת אצלה התחלת אקטזיה הקשורה לניתוח.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן למועד גילוי הנזק על ידי המשיבה, הן להתרשלות המבקשים והן לקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

החלטת בית משפט קמא

ביום 28.10.14 התקיים דיון בבית משפט קמא, במסגרתו נחקרו המשיבה, המומחה מטעמה והמבקש 2. בהחלטתו מיום 25.2.15 קבע בית משפט קמא, כי במהלך הביקורת שנערכה למשיבה ביום 31.8.04, מסר לה המבקש 2 כי קיים אצלה עיוות קל בקרנית, שניתן לתיקון. במועד זה הייתה למשיבה ראיה לסימני הנזק, וזאת אף אם עדיין לא היה ידוע לה היקף הנזק ומשמעותו הרפואית המדויקת. עם זאת, מהתצהיר ועדותו של מבקש 2 עולה, כי במועד הביקורת הלה המעיט בתיאור הנזק ממנו סבלה המשיבה וניכר כי ביקש להרגיעה, מה גם שכלל לא הסביר לה כי הנזק שהתגלה בעיניה נובע מהניתוח שעברה במרפאת המבקשים, למרות שידע בוודאות שכך הדבר. המידע שהצטבר אצל המשיבה ביום 31.8.04 היה חלקי ביותר, ונדמה כי חולה סביר היה צפוי להסתמך על דבריו והסבריו של המומחה הרפואי ולא לחשוד מיד באבחון לא מדויק או בהסתרת מידע מצד אותו מומחה. לא זו אף זו, בהמשך פנתה המשיבה לייעוץ נוסף במרכז "עיניים" בחודש מאי 2005, ובעקבות בדיקות שנערכו לה אובחן כי היא סובלת מאקטזיה. בית משפט קמא קבע, כי רק בשנת 2005 התגבשו כל מרכיבי עילת התביעה, ומכאן שהתביעה לא התיישנה בעת הגשתה. לחלופין טענו המבקשים, כי התביעה התיישנה מאחר שעברו למעלה מ-10 שנים מיום אירוע הנזק בשנת 1999 עד למועד הגשת התביעה. בית משפט קמא נתן דעתו על כך וקבע, כי גילוי ההתרשלות והקשר הסיבתי ארע לפני פחות מ-7 שנים ממועד הגשת התביעה, כך שעילת התביעה התגבשה מאותו מועד ולכן אין להיזקק למחסום 10 השנים מיום אירוע הנזק.

נימוקי הבקשה

לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בקבעו כי מרכיבי עילת התביעה התגבשו אצל המשיבה רק בבדיקה מחודש מאי 2005, מאחר שמחקירת פרופ' פרידמן עולה, כי האקטזיה הייתה ידועה למשיבה כבר ביום 31.8.04 והיא אף קיבלה על כך הסבר. לטענתם, על המשיבה רובץ הנטל להוכיח כי עומדת לה דחיה של מרוץ ההתיישנות מכח הכלל של גילוי מאוחר, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אלא שהמשיבה לא עמדה בנטל האמור. עוד הוסיפו, כי מהחקירה הנגדית של המשיבה עולה בבירור כי המבקש 2 הסביר לה שהעיוות שנמצא בקרנית הינו תולדה של ניתוח בשיטת "לאסיק" כך שהמבקש 2 לא הסתיר כל מידע מהמשיבה, מה גם שהיה עליה להסיק זאת בעצמה, מאחר שהעיוות לא היה קיים עובר לניתוח.