רע"א 1714/15 אברהם אבא וולק ואח' נגד מרדכי זייבלד ואח'

           לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב"צ גרינברגר) מיום 1.2.2015 בהפ"ב 1645-05-14 ובהפ"ב 41541-05-14, במסגרתו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות ואושרה בקשת המשיבים לאישורו.

תמצית הרקע העובדתי

1. המבקשים הם בעליה הרשומים של דירה בת 5 חדרים, לה חצר מוצמדת בשטח של 224 מ"ר ברחוב שער השמים בבית שמש, גוש 5379 חלקה 15 (להלן: הדירה), ובה מתגוררים המשיבים כיום. ביום 13.8.2013 חתמו הצדדים על זיכרון דברים לפיו המבקשים ימכרו את הדירה למשיבים, וזאת תוך שפורטו בו הפרטים באשר לזהות הצדדים, פרטי הדירה, מחיר הדירה, וכן סוכם על הפקדת פיקדון וקביעת מועד לעריכת הסכם המכר בהמשך (להלן: זיכרון הדברים). ביום 14.10.2013 חתמו הצדדים על שטר בוררות המסמיך את בית דין צדק "דרכי הוראה" (להלן: בית הדין) לדון בעניינם. יצוין כי לפי הנטען בכתב הבקשה שלפנַי, בין לבין, המשיבים שבאותה עת התגוררו בשכירות בדירה, החלו לפעול לבנית יחידות דיור, בחצר הדירה, במטרה להשכירם לצדדים שלישיים, וזאת ללא ידיעתם של המבקשים. בהמשך, משלא צלח המשא-ומתן בין הצדדים לערוך הסכם מכר כאמור, ניתן בעניינם פסק בוררות בבית הדין ביום 30.10.2013 אשר קבע כי זיכרון הדברים מחייב את הצדדים להמשיך בהליך מכירת הדירה, כמוסכם וכמפורט בו, וזאת לאחר שנשמעו טענות הצדדים באשר להתנהלותם במהלך המו"מ לעריכת ההסכם. כמו כן, נקבע בפסק הבוררות כי המועד הרלבנטי לקיום הסכם המכר, כפי שהוסכם בזיכרון הדברים, יחושב מרגע מתן הפסק, וכן נקבע כי עד למועד מסירת ההחזקה, דמי השכירות מהיחידות שנבנו בחצר הדירה יחולקו בין הצדדים בהתאם לחישוב היחסי שבין השקעת הצדדים, וככל שלא יגיעו להסכמה בנדון יוכרע העניין בבית הדין.
2. ביום 22.5.2014, כשבעה חודשים לאחר מועד מתן פסק הבוררות, ובתגובה לבקשת המשיבים לאישור הפסק, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות.
3. בבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי יש לקבל את בקשתם לביטול פסק הבוררות על אף האיחור הניכר בהגשת הבקשה, נוכח קיומן של מספר עילות ביטול במקרה דנן. ראשית, נטען כי פסק הבוררות אינו מכיל הוראה אופרטיבית ולא ניתן לאכוף אותו, וזאת כיוון שלשון הפסק מחייב את הצדדים "להמשיך בהליך מכירת הדירה". להבנתם של המבקשים אין בכך משום הוראה אופרטיבית, הואיל ולשיטתם יש לפרש את פסק הבוררות כמחייב את הצדדים לנהל משא ומתן באשר למכירת הדירה, אך לא מחייב או מורה כיצד יש לבצע את ההסכם בפועל, ומשכך אינו מהווה פסק אשר ניתן לאשרו. שנית, נטען כי קיימת מניעות לאשר את הפסק, מאחר והמשיבים בהתנהלותם אשר מונעת את מימוש קיום ההסכם לשיטתם, גילו דעתם כי אף לשיטתם פסק הבוררות אינו מחייב את הצדדים. כמו כן, נטען כי קיימת מניעות גם בשל העובדה שהמועדים לביצוע מכירת הדירה, כפי שנקבעו בזיכרון הדברים, חלפו זה מכבר ולא ניתן לקיים עוד את הסכם המכר שבבסיס זיכרון הדברים. יתר על כן, נטען כי התנהלות המשיבים לאחר שניתן פסק הבוררות, אשר הובילה, בין השאר, להוצאת צו נגד הטרדה מאיימת מצדם, מעידה כי אין ברצונם או ביכולתם לממש את הפסק והדבר עולה כדי שינוי נסיבות במסגרתו אין לאשר את פסק הבוררות. לשיטת המבקשים, יש בכל אלה כדי להצדיק הימנעות מאישור הפסק.
4. מנגד, המשיבים סמכו ידם על חלוף המועד להגשת בקשת המבקשים לביטול וטענו כי יש לדחות את בקשתם על הסף. אף לגופן של הטענות טענו המשיבים כי אין בהן כדי להקים עילה מהותית כנגד שרירותו ותוקפו של הפסק כשלעצמו, מה גם שהן מוכחשות על ידם.

תמצית החלטת בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי קבע כי דין הבקשה לביטול פסק הבוררות להידחות מפאת האיחור הרב בו הוגשה, כשבעה חודשים לאחר המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק). יחד עם זאת, התייחס בית המשפט לטענות אשר העלו המבקשים לפניו וקבע כי אף בהן אין כדי להקים עילה כנגד תוקפו ואישורו של פסק הבוררות. אשר לטענה כי פסק הבוררות אינו עונה אחר הדרישה ל"פסק" כיוון שהוא נעדר כל הוראה אופרטיבית; נקבע כי אין לטענה זו על מה לסמוך. זאת, לאחר שניתח בית המשפט את האמור בפסק הבוררות ומשמעותו וקבע כי מדובר בפסק אשר מתייחס ליישום ההוראות שבזיכרון הדברים, הכולל בתוכו הוראות מהותיות לשם ביצוע הסכם הצדדים למכירת הדירה, ולפיכך, מהווה פסק אופרטיבי בר יישום. אשר לטענת המניעות לאשר את פסק הבוררות – לנוכח התנהלות המשיבים לאחר מתן הפסק, שלטענת המבקשים סיכלה את אפשרות ביצוע פסק הבוררות – צוין כי בית הדין ניסה ללוות את הצדדים בניסיונם לגבש הסכם מכר, ולשם כך אף הוציא זימון למבקשים להתייצב לדיון שמטרתו ליבון טענותיהם נגד המשיבים, אלא שהמבקשים סירבו להתייצב לדיונים שנקבעו, וזאת חרף שלושה זימונים שהומצאו להם, בטענה כי תפקידו של בית הדין תם בעניינם בעת מתן הפסק. נקבע כי טענה זו וכן טענות נוספות שהועלו על ידי המבקשים הן טענות לגופו של הסכסוך, וניתנה למבקשים הזדמנות להעלותן לפני בית הדין. משלא עשו כן, ומשקבע בית הדין שזיכרון הדברים תקף ומחייב את הצדדים, לא מצא בית המשפט להתערב בהחלטת בית הדין. אשר לטענה כי קיימת מניעות מאישור הפסק בשל התנהלות המשיבים שהובילה למתן צו נגד הטרדה מאיימת מצידם; קבע בית המשפט כי לא הוכח קשר ישיר בין ההליך שמתנהל בין הצדדים לבין סיבת ההתנהגות המטרידה מצד המשיבים שעל בסיסה ניתן הצו כדין, למעט קיומו של הצו אשר אין בו כשלעצמו כדי להקים עילת מניעות במקרה הנדון.
6. בסיכום דבריו קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטיעוני המבקשים, הנסמכים בעיקר על התנהלות המשיבים במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, כדי להקים עילה כנגד תוקפו ואישורו של פסק הבוררות כשלעצמו. צוין כי הפסק ניתן כדין, לאחר קיום דיון מלא בין הצדדים, אשר בחרו להתדיין לפני הבוררים בבית הדין לפי דין תורה. עוד צוין, כי העובדה שהצדדים לא מצליחים לערוך חוזה כאמור, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין בה כדי להשליך על הקביעה בדבר תוקפו של זיכרון הדברים בפסק הבוררות.

           מכאן בקשת הערעור שלפנַי.

תמצית הבקשה

7. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בקביעתו כי פסק הבוררות מכיל הוראה אופרטיבית, זאת מאחר ולשיטתם פירש בית המשפט את פסק הבוררות באופן מרחיב, תוך שכלל בתוכו לשון אחרת, לפיה מחייב פסק הבוררות את מכירת הדירה, בניגוד למתחייב מלשונו והוא חיוב הצדדים לנהל משא ומתן לעריכת הסכם המכר כאמור. עוד נטען, כי שגה בית המשפט משלא דן בטענות המבקשים למניעות מטעם המשיבים, נוכח התנהגותם נעדרת תום הלב, המצדיקה לכאורה את אי אישורו של פסק הבוררות. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו העובדתית, לפיה הסכימו המבקשים לסמכות בית הדין לדון בטענותיהם לאחר מתן פסק הבוררות בעניינם, בהתבסס על מכתבים שהוגשו על ידי המבקשים לבית הדין והוצגו לבית המשפט על ידי המשיבים.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בפסק הבוררות ובבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על קבלת תשובת המשיבים.
9. הבקשה שלפנַי אינה עומדת באמת המידה המצומצמת שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה באשר להיעתרות לבקשת רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בענייני בוררות. הלכה היא כי רשות ערעור כאמור תינתן במקרים חריגים ומצומצמים בלבד המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 וההפניות שם (3.1.2011); רע"א 3795/14 אלי יוחנן נ' חברת יד אל מנחת בע"מ (19.6.2014), פסקה 7].
10. סבורני, כאמור, כי המקרה שלפנַי אינו נימנה עם אותם מקרים חריגים או מצומצמים, אף לא בקירוב. מעיון בטענותיהם של המבקשים עולה כי מדובר בטענות זהות במהותן לטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי ושנדחו על ידו, אשר רובן ככולן מבוססות על המסכת העובדתית הפרטנית של הצדדים לסכסוך, ומשכך מדובר בטענות "ערעוריות" במהותן שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור. בהקשר זה אדגיש כי אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בפרשנות אשר העניק לפסק הבוררות הנסמך על זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים. בית המשפט נדרש לפרשנות פסק הבוררות לצורך דיון והכרעה בטענה לקיומה של עילת ביטול לפי סעיף 24(1) לחוק, לפיה ה"פסק" אינו מכיל הוראה אופרטיבית, טענה אותה העלו המבקשים. אעיר כי ממילא טענה זו הינה טענה חריגה שאך לעיתים נדירות תתקבל, וסבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים [לדיון נרחב בטענה זו ראו למשל: רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) פסקה 19 וההפניות שם]. זאת ועוד, הבקשה דנן הוגשה באיחור ניכר שדי היה בו כדי להצדיק דחייתה על הסף מבלי להידרש לטענות לגופן.
11. בשולי הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אעיר כי ככל שטענותיהם השונות של המבקשים באשר להתנהלות המשיבים במהלך המשא ומתן לקיום פסק הבוררות, נכונות הן, הרי שהבקשה לביטול פסק הבוררות (שהוגשה, כאמור, באיחור ניכר) אינה המסגרת המתאימה להתמודדות עם סירובם הנטען של המשיבים, אלא יכולים הם לפעול במספר דרכים חלופיות הקבועות בדין לשם חיוב המשיבים לעמוד בהתחייבויותיהם על פי פסק הבוררות [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות- דין ונוהל כרך ב' 907-902 (מהדורה רביעית, תשס"ה-2005)].