רע"א 16983-11-14 מרעי נ' צדוק ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת סיגל רסלר זכאי) ולפיה נדחתה עתירת המבקש למתן צו מניעה זמני.

המבקש החייב בשני תיקי הוצל"פ שנפתחו נגדו על ידי המשיבים בשנת 1987. בינו ובין המשיבים נחתם הסכם פשרה לסילוק החוב. לטענת המשיבים המבקש הפר את הסכם הפשרה וההליכים בהוצלפ נמשכו נגד המבקש על פי החוב המקורי.

המבקש הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי, צו מניעה קבוע וצו עשה כי לא הפר את הסכם הפשרה.

ההלכה השוררת היא כי לערכאה המבררת שיקול דעת רחב בתן צווים זמניים וערכאה של ערעור לא תתערב בשקול דעת זה אלא במקרים חריגים ביותר בהם נגלית על פני ההחלטה טעות שאין להשלים עימה.

אין זה המקרה שבפני.

המבקש עתר למתן צו מניעה זמני בטענה כי אם לא יינתן ייגרם לו נזק קנייני. מהו אותו הנזק הקנייני לא פרט כדבעי והטענה נותרה מעורפלת וכללית . דומה עלי שלא בכדי נמנע המבקש מלפרט הליך ספציפי.

בהחלטה הדוחה את העתירה למתן סעד זמני קבע בית המשפט כי מדובר בבקשה שהיא במהותה בקשה לעיכוב הליכים בתיקי הוצל"פ ומן הראוי לפעול בדרך זו.

ב"כ המשיבים מבהירה בתגובתה כי המבקש כבר עתר בבקשות לעיכוב הליכים וכב' רשם ההוצל"פ דחה את עתירתו אך הוא לא ערער על החלטה זו בדרך המלך.

נוכח טענה זו ברי כי אין מקום לקבל בדיעבד טענות של המבקש כי לראש הוצל"פ אין סמכות לעכב הליכים בכגון דא. שאם כך הוא מדוע פנה לשם? אם היה ניתן עיכוב הליכים גם אז היה נזקק לטענה של חוסר סמכות? כך או כך לרשם ההוצלפ סמכות לעכב הליכים ספציפיים.