רע"א 1671-15 אלמליח נ' עיריית לוד ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.2.2015 בע"א 51059-02-14 (כב' השופטים י' שנלר (סג"נ), ד"ר ק' ורדי (סג"נ) ו-ח' ברנר), בגדרו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 11.2.2014 בת"א 42692-03-10 (כב' השופט מ' קליין), אשר במסגרתו נקבע כי המשיבה 1 (להלן: עיריית לוד או העירייה) נושאת באחריות כלפי המבקש וחייבת בפיצויו בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונה בה היה מעורב.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה בה היה מעורב ביום 28.4.2009 בפארק בעיר לוד. התביעה הוגשה נגד עיריית לוד, הרשות המקומית אשר בתחומה ארעה התאונה ואשר מחזיקה ומנהלת את הפארק, ונגד המשיבה 2, מבטחתה. לטענת המבקש, התאונה ארעה כאשר עזר לרעייתו לסדר סחורה בדוכן שהעמידה בפארק באישורה של העירייה לרגל אירועי יום העצמאות, עת נתקלה כף רגלו באבן גדולה שהייתה מכוסה בבד יוטה שהתקינה העירייה ועל כן לא ניתן היה להבחין בה. בעקבות ההתקלות, כך נטען, נפל המבקש בעוצמה רבה על ידו השמאלית שפגעה באבן, וכתוצאה מכך נגרם לו שבר פתוח בידו. לפיכך טען המבקש, כי התאונה נגרמה בשל התרשלות העירייה בטיפול ואחזקת הפארק שבתחומה. גרסתו של המבקש נסמכה בעיקרה על עדותו שלו ועל עדים נוספים שפגשו אותו בסמוך לאחר קרות האירוע. המשיבות מצדן שללו את עצם חבותה של העירייה, תוך שטענו, בהסתמך על עדותו של עד הראייה היחיד שנכח במקום בעת האירוע (להלן: מוחמד), כי נזקיו של המבקש נגרמו לאחר שנפל בעת שניסה לתלות שלט מעל הדוכן של רעייתו.

2. בית משפט השלום קבע, כי יש להעדיף את עדותו של המבקש על-פני עדותו של מוחמד, שכן עדותו של האחרון לא הייתה אמינה וקוהרנטית, להבדיל מעדותו של המבקש אשר זכתה לחיזוק מראיות חיצוניות ומיתר העדים מטעמו. בית המשפט היפנה בעניין זה לסיכומי המבקש, ולא נימק העדפה זו מעבר לכך. עוד נקבע, כי מוטלת על העירייה חובת זהירות כלפי המשתמשים בשטח הפארק במסגרת אירועי יום העצמאות, בגדרה עליה להבטיח כי השטח המיועד לאירוע יהיה נקי מכל מכשול. בהקשר זה צוין, כי העירייה התרשלה בכך שבמקום להסיר את האבן כיסתה אותה בבד היוטה, כאשר היה עליה לצפות את הנזקים שנגרמו עקב התרשלותה זו. לפיכך נקבע, כי העירייה נושאת באחריות בגין הנזקים שנגרמו למבקש בעקבות התאונה. לאחר בחינת שיעור הנזק שנגרם למבקש, פסק בית משפט השלום למבקש פיצויים בסך 260,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשיעור 23.6 אחוזים.

3. כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבות ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי הקביעות הנוגעות לאופן קרות האירוע משוללות ביסוס ראייתי. ביום 4.2.2015 התקבל הערעור. נקבע, כי חומר הראיות אינו תומך במסקנה אליה הגיע בית משפט השלום וכי לא יוחס משקל ראוי לעדות של מוחמד, ועל כן בא המקרה בקהלם של המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו בערכאה הדיונית. בנימוקיו ציין בית המשפט, כי גרסתו של המבקש לאירועים אינה נתמכת בהיגיון. בצד זאת הובהר, כי עדותו של המבקש היא עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. על כן, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, פסיקה על סמך עדות מעין זו שאין לה חיזוק ראייתי, תיעשה תוך פירוט הטעמים לכך, כאשר פסק דינו של בית משפט השלום אינו כולל הנמקה כאמור. בהקשר זה צוין, כי עדותו של העד אשר שמע את גרסתו של המבקש לאירועים בסמוך לאחר קרות התאונה (להלן: ד'), אינה מהווה חיזוק מספיק, שכן מדובר בעד שהוא קרוב משפחתו של המבקש ובעל אינטרס לסייע לו, כאשר הלה כלל לא נכח במקום בעת הנפילה. נוכח האמור נקבע, כי היה מקום ליתן משקל ממשי לעדותו של מוחמד על-פני עדותו של ד'. נקבע, כי מוחמד הוא עד ניטרלי וחסר כל עניין בתוצאות המשפט, ולא היה מקום לקבוע שעדותו אינה אמינה ללא הנמקה ותוך הסתמכות על סיכומי המבקש בלבד, תוך שצוין שעיון בסיכומי המבקש בערכאה הדיונית אינו מעלה כל קושי משמעותי בעדותו של מוחמד, ואף להיפך. מנגד, עמד בית המשפט על טעמים שיש בהם כדי לערער את עדות המבקש. מסקנת בית המשפט המחוזי היתה כי כלל לא הוכח שהאירוע הנטען התרחש מחמת התקלות המבקש באבן. על כן נקבע, כי משלא הוכחה גרסתו של המבקש לאירועים, דין הערעור להתקבל. עוד נקבע, כי המבקש ישיב כל סכום ששולם לו על-ידי המשיבות מכוח פסק הדין של בית משפט השלום, וכן יחויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 30,000 ש"ח.

הבקשה

4. במסגרת הבקשה מעלה המבקש טענות שונות ומגוונות. בתמצית, נטען כי על בית משפט זה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי – בין היתר, הקביעה כי יש להעדיף את עדותו של מוחמד, על אף הקשיים העולים ממנה, על-פני עדותו של המבקש ועדותו של ד'; כי גרסתו של המבקש לאירועים אינה מתיישבת עם ההיגיון; וכי ישנם טעמים שיש בהם כדי לערער את גרסת המבקש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שעדות ד' אינה מהווה סיוע מספיק לגרסת המבקש, אך בשל העובדה שהלה קרוב משפחה של המבקש. מכל מקום נטען, כי המשיבות הסתירו ראיות מהותיות שהיו בחזקתן, ורק בהתנהגותן זו יש כדי להוות את הסיוע הנדרש להסתמכות על עדותו היחידה של המבקש. כמו כן נטען, כי קביעתו של בית משפט השלום לעניין מתן אמון מלא בעדות היחידה של המבקש הייתה מנומקת כדבעי, ועל כן לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי. לבסוף נטען, כי ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש בבית המשפט המחוזי בלתי-סבירות ובלתי-מידתיות.

           לגישת המבקש, יש ליתן רשות ערעור מאחר שפסק הדין שניתן גורם עיוות דין חמור למבקש בשל "הטעויות הקריטיות" שנפלו בו. עוד נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות, בין היתר, בדבר היקף התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ובדבר הסיוע וההנמקה הדרושים לשם הכרעה על סמך עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. לבסוף טוען המבקש, כי יש ליתן רשות ערעור גם נוכח פסיקות סותרות של בית משפט זה באשר למקרים בהם יתערב ב"גלגול שלישי" בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי ההופכים את אלו שנקבעו בבית משפט השלום.

דיון והכרעה