רע"א 1606-05-16 זרביב(נאמן) ואח' נ' דוויק ואח'

בפניי בקשת רשות לערער.

1. ברקע הבקשה מצויות העובדות הבאות. המבקשים הם נאמני ההקדש על שם משה בנבנישתי (להלן – ההקדש). המשיבים מתגוררים במבנה הידוע כחלקה 96 בגוש שומה 29986 בשכונת סילוואן בירושלים (להלן – הנכס). ברקע ההליך הנוכחי נמצאת תביעה קודמת שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 9403/07, להלן – התביעה הקודמת). בתביעה הקודמת נטען, כי המשיבים הפרו חובה חקוקה. הסעדים שהתבקשו היו צו הריסה ביחס לחלק מהנכס, וכן צו מניעה קבוע אשר יאסור בניה נוספת בו.

2. התביעה האמורה התקבלה. בפסק הדין (כב' השופט, ס' הנשיא א' פרקש, 25.5.12) נקבע, כי הנכס הוא בבעלות ההקדש שהמבקשים הם נאמניו (להלן – פסק הדין). נקבע עוד, כי המבקשים הוכיחו כי המשיבים הפרו חובה חקוקה. על יסוד זה, ניתנו צו להריסת חלק מהמבנה, וכן צו מניעה קבוע האוסר על בניה נוספת בנכס.

3. המשיבים ערערו לבית המשפט העליון (ע"א 5522/12, להלן – הערעור). בפסק הדין בערעור נקבע, כי יש להותיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ההקדש הוא בעל הנכס. עם זאת, נקבע כי המשיבים לא הפרו חובה חקוקה, ומשכך בוטלו הסעדים אשר ניתנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על יסוד עוולה זו.

4. ביום 1.10.14 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א. 3681-10-14, להלן – התביעה הנוכחית). הסעד שהתבקש הוא פינוי וסילוק יד של המשיבים מן הנכס. המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן. הבקשה התקבלה. ביום 3.11.15 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הצדדים יגישו מסמכים שונים ויסכמו את טענותיהם בטענת התיישנות שהעלו המשיבים, ובטענת השתק פלוגתא שהעלו המבקשים, מכוח פסק הדין בערעור.

5. בהמשך לכך ניתנה החלטת בית משפט השלום (22.3.16, כב' השופטת ת' בר אשר – צבן) (להלן – ההחלטה). בהחלטה, דחה בית משפט השלום את טענת המבקשים לפיה המשיבים מנועים מלטעון טענת התיישנות הואיל והיא נדונה והוכרעה בפסק הדין בערעור. הוטעם, כי בפסק הדין בערעור התקבל הערעור בכל הנוגע לעוולה של חובה חקוקה, ובית משפט העליון לא דן ולא חיווה כל דעה בשאלה אם טענת ההתיישנות או טענה אחרת תוכל להועיל למשיבים בהליך אחר אם המבקשים יינקטו בהליך כאמור. לעיצומה של טענת ההתיישנות, בית משפט השלום קבע כי לא ניתן להכריע בה כבר בשלב זה, הואיל והיא נסמכת על טענות עובדתיות, אשר נראה כי הן מחייבות שמיעת ראיות.

6. אשר לטענת מעשה בית דין. בית משפט השלום ציין כי קביעת בית משפט המחוזי לפיה הנכס הוא בבעלות ההקדש אושרה בפסק הדין בערעור. בד בבד, צוין כי הקביעות העובדתיות שנקבעו במסגרת התביעה הקודמת הן קביעות עובדתיות שלא היו דרושות לצורך ההכרעה הסופית. זאת, שכן, בפסק הדין בערעור התקבל הערעור, בוטלו הקביעות לפיהן קמה למבקשים עילה של הפרת חובה חקוקה, וכפועל יוצא מכך, בוטלו הסעדים שניתנו בפסק הדין בתביעה הקודמת. על יסוד זה קבע בית משפט השלום, כי בנסיבות אלה ולנוכח הספק האם יש בקביעות האמורות כדי להקים השתק פלוגתא, אין מקום להכריע בשאלה זו בשלב זה לפני שמיעת ראיות.

7. באופן דומה, קבע בית משפט השלום כי לא ניתן להכריע, בשלב זה, בטענת המשיבים לפיה מתקיים השתק עילה. לטענת המשיבים, היה על המבקשים למצות את כל סעדיהם במסגרת התביעה הקודמת. בית משפט השלום קבע כי לא יהיה זה נכון להכריע בטענה האמורה וזאת, בין היתר, בשל מספר שאלות מהותיות אליהן לא נדרשו הצדדים, המחייבות בירור עובדתי. בתוך כך צוין, כי חלקן של השאלות עובדתיות וחלקן משפטיות. יוצא, אפוא, כי בית משפט השלום לא קיבל את הטענות המקדמיות שהעלו שני הצדדים, אך בה בעת לא הכריע בהן באופן סופי, והותיר את ההכרעה בהן לעת סיום הדיון בתובענה כולה.

8. בקשת הרשות לערער סבה על החלטה זו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, על רקע החומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה, אדון בשתי טענות סף שהעלו המשיבים. בהקדמת המאוחר אציין, כי אין בידי לקבל טענות אלה. אחרי כן אדון בטענות המבקשים לגבי הכרעת בית המשפט בסוגיית מעשה בית דין. מסקנתי היא, כי יש להתערב בהכרעה זו. בהמשך לכך, אדון בטענות לעניין התיישנות. לעניין זה, מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום. כך גם ביחס לנושא השתק העילה, אליו אדרש בשולי הדברים.