רע"א 15755-06-14 פיתגל חברת בנין ועבודות פתוח בעמ נ' א.ארנסון בע"מ

ביום 9.6.14 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, אשר כפי שנאמר בכותרתה, היא מוגשת על החלטת בית משפט השלום בקריות (הרשם הבכיר נדים מורני) "מיום 13.4.14 כפי שתוקנה ביום 23.5.14". נאמר בבקשה שמצורפות אליה שתי ההחלטות, אך צורפה רק ההחלטה מיום 23.4.14.

המשיבה טענה בתשובה, שהבקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 13.4.14 הוגשה באיחור. המבקשת נדרשה להתייחס לטענה זו, וטענה, הפעם, שתיקון ההחלטה מיום 13.4.14 הוא בהחלטה מיום 12.5.14, בהחלטה בבקשה להארכת מועד להפקדת עירבון ולא בהחלטה מיום 5.6.14 בבקשה לתיקון טעות סופר שנדחתה. למותר לציין, שהמבקשת לא צירפה גם החלטה זו. עוד טענה, שההחלטה מיום 23.5.14 בה ניתנה רשות להתגונן היא חלק בלתי נפרד מההחלטה מיום 13.4.14 בה נקבע התנאי לרשות להתגונן, ושתיהן בבחינת החלטה אחת.

אין ספק, שההחלטה מיום 13.4.14 לא תוקנה ביום 23.5.14, בניגוד לאמור בבקשה. גם המבקשת אינה טוענת כך היום.

אני דוחה את טענת המבקשת, שההחלטה מיום 12.5.14 תיקנה את ההחלטה מיום 13.4.14. לענין המועדים, סעיף 81 (ג) לחוק בתי המשפט קובע שאם תוקנה החלטה, יראו לענין ערעור את מועד החלטת התיקון כמועד מתן ההחלטה. ואולם, הדברים אמורים בתיקון "טעות", שהוגדרה כטעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי כיוצא באלה. הארכת מועד להפקדת עירבון אינה טעות, והחלטה בבקשה לכך אינה תיקון טעות. היא אינה מאריכה את המועד לערעור, וההחלטה מיום 23.4.14 לא תוקנה ביום 12.5.14.

אני דוחה את טענת המבקשת, שההחלטה מיום 23.5.14 ומיום 13.4.14 הן החלטה אחת. אולי היה ניתן לראות את שתי ההחלטות כהחלטה אחת, ההחלטה ניתנה ביום 13.4.14. ביום 13.4.14 נקבע: "יש לתת למבקשת רשות להתגונן גם על סכום ההפרשים בין סכום החשבון הסופי מטעם המבקשת לבין הסכום ששולם למשיבה בפועל, וזאת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט סך של 1,218,941 ₪ במזומן או בערבו בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן וזאת תוך 30 יום מיום מסירת העתק מהחלטה זו למבקש. בהעדר בצוע הפקדת הסכום כאמור במלואו ובמועדו, הבקשה תידחה ככל שהיא מתייחסת לסכום הנ"ל וינתן פסק דין בהתאם. בנוסף, אני מורה על דחיית הבקשה לרשות להתגונן בכל הקשור ליתרת החוב שהמבקשת הודתה בה בסעיף 50 של הבקשה, דהיינו סך 24,993 ₪ בתוספת מע"מ וינתן פסק דין חלקי בגינו". ביום 23.5.14, לאחר שהנתבעת הודיעה על הפקדת הסכום, הוחלט: " מאחר ותנאי ההפקדה קויימו, ניתנת למבקשת רשות להתגונן בפני התביעה, וזאת בהתאם להחלטתי מיום 13.4.14. המזכירות תדאג להעברת התיק לשופט המטפל". כאמור, אילו היו שתי ההחלטות האלה החלטה אחת, הרי ההחלטה התקבלה ביום 13.4.14, וההחלטה מיום 23.5.14 אינה אלא ביצוע של ההחלטה מיום 13.4.14.

ההחלטה מיום 23.5.14 וההחלטה מיום 13.4.14 אינן החלטה אחת. אלו שתי החלטות שונות. בניגוד למצב לגבי התביעה העיקרית, שבה פסק הדין כולל בתוכו את כל ההחלטות הקודמות, (וראה תקנה 411) אין הדבר כך לגבי בקשות הנדונות במסגרת ההליך. ההחלטה המסיימת את הליך הביניים (במקרה זה, את הבקשה לרשת להתגונן) אינה כוללת בתוכה את ההחלטות הקודמות באותו הליך. לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה האחרונה בהליך הביניים, ולכלול בה את הערעור על ההחלטות הקודמות. המועד להגשת ערעור נמדד לגבי כל החלטה בנפרד. יהיה בידי המבקשת, לפי תקנה 411, להשיג על ההחלטה מיום 13.4.14 במסגרת הערעור על פסק הדין בסופו של הדיון בתביעה העיקרית.

אני דוחה את הטענה שהיה תלוי ועומד הליך כלשהוא המצדיק הארכת מועד.

אני דוחה ת הטענה שההפקדה היתה תנאי מתלה, אשר כל עוד לא התקיים, לא נכנסה ההחלטה מיום 13.4.14 לתוקפה. ההחלטה נכנסה לתוקפה, וככל שרצתה המבקשת לערער עליה, היה עליה להגיש בקשה במועד. הרשות להתגונן לא ניתנה כל עוד לא בוצעה ההפקדה, אבל אין בכך כדי לפגוע בנטל להגיש בקשה לרשות ערעור במועד. כדי להסיק ספק, אם היה נקבע שהמועד להפקדה הוא 60 יום ממתן ההחלטה, היה צריך להגיש את הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה עד 30 יום ממתן ההחלטה, ולא עד 30 יום מההפקדה.

יתר על כן, נימוקי ההשגה על כל החלטה משתי ההחלטות שונים. נימוקי ההשגה של המבקשת מופנים כלפי ההחלטה מיום 13.4.14. אין היא משיגה על ההחלטה מיום 23.5.14, ובצדק – הן משום שאין מה לומר על ההחלטה המיישמת החלטה קודמת, והן משום שלפי תקנה 1 (9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור התשס"ט- 2009, אין ליתן רשות ערעור על החלטה הנותנת רשות להתגונן. אפשר שזו סיבה לדחות גם את הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 13.4.14, שמבחינת המבקשת היא מתן רשות להתגונן, אבל לא אדון בנושא זה כעת.