רע"א 1408/15 האיל אלעתאיקה ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) בע"א 26879-09-14 מיום 3.2.15, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת מ' וולפסון) בת"א 6078-04-11 מיום 6.6.14.  במוקד הבקשה, תביעת פיצוי על המתת עדר כבשים הנגוע במחלה על-ידי משרד החקלאות.

רקע והליכים קודמים

ב.             המבקשים הם יורשיו של סלמן אלעתאיקה ע"ה (להלן המנוח) שהיה בעליו של עדר כבשים. ביוני 2010 פנה המנוח למנהל הלשכה הוטרינרית בבאר שבע – ד"ר אליס גרוס – לאחר שבני משפחתו חלו במחלת הברוצלוזיס (להלן המחלה) ועקב הפלות שהתרחשו בעדרו. ביום 13.6.10 התבצעה בדיקה סרולוגית שהעלתה כי 4 מתוך 6 איילים בעדר מגיבים למחלה. ביום 15.7.10 בוצעו בדיקות דם שהעלו כי 80% מהנקבות בעדר נגועות במחלה. ביום 1.8.10 נשלה הודעה למנוח, ויום לאחר מכן הומת העדר על-ידי השירות הוטרינרי. בבדיקה שנערכה לאחר ההשמדה נמצא, כי מספר כבשים בעדר לא חוסנו כנדרש, וכי העדר כלל כבשים מעדרים אחרים שהועברו לעדרו של המנוח ללא האישור הנדרש לפי תקנה 2(א) לתקנות מחלות בעלי חיים (הסדרת תנועת בעלי חיים בישראל), התשמ"ב-1982.

ג.              ביום 5.1.11 חתם ד"ר גרוס על טופס שכותרתו "המלצה לתשלום פיצויים בעד המתת בעלי חיים". הטופס כולל פירוט של מספר הבהמות שהומתו בעדרו של המנוח. יצוין, כי ממלא הטופס נדרש לבחור בסעיף 5 האם יש לפצות את בעל הבהמות לפי סעיף 16(ב)(1) או לפי סעיף 16(ב)(2) לפקודת מחלות בעלי חיים (נוסח חדש), התשמ"ה-1985. ד"ר גרוס לא סימן אף אחת מהאפשרויות. דיווח של ד"ר גרוס, כולל הטופס המדובר, הועבר למנהל השירותים הוטרינרים בפועל – ד"ר מישל בלאיש – שחוות דעתו בנוגע לפיצוי המנוח התבקשה על-ידי הלשכה המשפטית של משרד החקלאות. ביום 30.1.11 השיב ד"ר בלאיש בקצרה בדואר-אלקטרוני, כי "לפי דעתי יש במקרה זה להחיל את הוראת סעיף 17ג לפקודה". קרי, אין מקום לתשלום פיצויים למנוח בעקבות הפרות הדין על-ידיו – אי חיסון חלקים מן העדר והעברת צאן אל עדרו ללא אישור. ביום 28.2.11 נשלחה למנוח הודעה מאת הלשכה המשפטית, בה נמסר לו כי נוכח החלטת ד"ר בלאיש – אין הוא זכאי לפיצוי.

ד.             המנוח תבע את המשיבה בתביעה אזרחית בבית משפט השלום בבאר שבע, ותביעתו התקבלה ביום 6.6.14. בית משפט השלום ביסס את קביעתו על שני אדנים. ראשית, הוטל ספק בכך שד"ר בלאיש – הגורם המוסמך – קיבל את ההחלטה מבחינה מהותית, ולא רק אימץ אוטומטית את דעתם של גורמים אחרים במשרד. שנית נקבע, כי שיקול הדעת הנדרש לשם הפעלת סעיף 17(ג) – השולל פיצויים מבעל בהמה שהומתה – מחייב גם שיקולי מדיניות רחבים וכן התחשבות בזכויות יסוד. בית המשפט ציין, כי לא השתכנע "מעל 50%" שהיה מקום להפעיל את סעיף 17(ג), ולכן קיבל את תביעת המנוח וחייב את המשיבה בתשלום 78,475 ש"ח.

ה.             המשיב עירער לבית המשפט המחוזי, וערעורו התקבל ביום 3.2.15. בית המשפט המחוזי קבע, כי ד"ר בלאיש קיבל את ההחלטה הן מבחינה טכנית והן מהותית. עוד נקבע, כי אין לבחון את החלטתו המינהלית של ד"ר בלאיש ברף הסתברותי של 50%, אלא בעדשת הראיות המינהליות, משלא נמצא פגם בקבלת ההחלטה למניעת פיצוי מהמנוח, התקבל ערעור המשיבה.

בקשת רשות הערעור

ו.              עיקר הבקשה נשען על הטענה, לפיה החלטתו של ד"ר בלאיש מנוגדת לחוות דעתו של הגורם המקצועי בשטח – ד"ר גרוס; זאת שכן ד"ר גרוס מילא טופס שכותרתו "המלצה לתשלום פיצויים בעד המתת בעלי חיים", ובשל מכתב ששלח ד"ר גרוס למנהל השירותים הוטרינרים בשדה – ד"ר עוזרי – בו נכתב "אבקש את החלטתו של היועץ המשפטי על גובה הפיצוי לבעל העדר". עוד טוענים המבקשים, כי פגם נפל בהחלטתו של ד"ר בלאיש, משנמנע מעריכת שימוע לפני שלילת הפיצויים.

ז.              תגובת המשיבה לבקשה התקבלה ביום 23.6.15. לפי המשיבה, עצם מילוי הטופס המדובר אינו מלמד על דעתו של ד"ר גרוס לגבי פיצוי המבקשים, שכן מדובר בפעולה סטנדרטית. עוד נטען, כי העובדה שד"ר גרוס לא סימן אף לא אחת מהאפשרויות בסעיף 5 לטופס – בו נדרש הממלא לבחור האם להמליץ על פיצוי מלא או חלקי – מלמדת כי לא סבר שמגיע פיצוי כלל. באשר להיעדר השימוע, המשיבה מזכירה שהמבקשים שטחו את טענותיהם בכתב לאחר מתן ההחלטה, וקיבלו תשובה מן הגורמים הרלבנטיים. עוד נטען בהקשר זה, כי לא כל פגיעה בזכות הטיעון מובילה בהכרח לביטול ההחלטה המינהלית.