בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 30.12.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 32671-04-15 (כב' השופטים ד"ר ע' זרנקין, ר' פוקס ו-ע' אטיאס), בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 9.3.2015 בת"א 26602-11-12 (כב' ס' הנשיא ר' חדיד), בגדרו נדחתה תביעתו של המשיב נגד המבקשים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).
רקע והליכים קודמים
- המבקש 1 הוא הבעלים והעורך האחראי של המבקשת 2, שהיא הבעלים של עיתון שבועי בשפה הערבית בשם "כל אל-ערב" (להלן: העיתון). בתקופה הרלבנטית למקרה שעומד במוקד בקשה זו, המשיב היה, בין היתר, נשיא ויו"ר ההנהלה של המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל (להלן: המכללה).
כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 28.11.2007 הגישו המכללה והמשיב נגד המבקשים ואחרים תביעה כספית בסך של 9 מיליון ש"ח בגין פרסום לשון הרע (ת"א (מחוזי נצ') 804/07 המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל בחיפה נ' עיתון כל אלערב – חברת כל אלערב בע"מ), הליך שעודנו מתנהל (להלן: התביעה הקודמת). ביום 19.10.2012, במסגרת סיקור ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בתביעה הקודמת, פרסם העיתון ידיעה בשפה הערבית על אודות עדותו של ד"ר נביה אלקאסם, עד מטעם התביעה (להלן: העד). בעקבות פרסום זה, ביום 14.11.2012, הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה נוספת נגד המבקשים בגין פרסום לשון הרע במסגרת כותרת הידיעה בלבד, שהיא התביעה העומדת במוקד הבקשה דנא. בכתבי הטענות של המבקשים הובהר, כי בבית משפט השלום נבחנה הידיעה בשפת המקור, וזאת בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים מאחר שהן בעלי הדין והן המותב הם דוברי ערבית. בפסק דינו של בית משפט השלום תורגמה הידיעה באופן הבא:
"העד השלוש עשר בתביעה זכי כמאל נגד כל ערב ואחרים נביה אלקאסם: כן אני תומך זכי כמאל בעמדתו נגד הזרם הלאומי והאסלאמי במכללת המורים במיוחד" [השגיאות בתרגום במקור, צ.ז.] (להלן: הפרסום).
- המשיב טען כי הקורא הסביר יסיק מהכותרת כי המשיב יוצא נגד הזרם הלאומי-האסלאמי במכללה, ובכך נגד השאיפות והרצונות של ערבים מוסלמים. בהקשר זה נטען, כי יש בפרסום כדי לפגוע במשיב ולבזותו, ועל כן תוכן הפרסום עולה לכדי לשון הרע. הוטעם, כי הפרסום אינו משקף נאמנה את דבריו של העד, ומשכך לא עומדת למבקשים ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק, הקובע כי פרסום לשון הרע לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי בתנאי שהפרסום הוא דין וחשבון הוגן של הנאמר בהליך שיפוטי. עוד נטען, שהפרסום גם אינו חוסה תחת ההגנה שבסעיף 14 לחוק, שעניינה אמת בפרסום שיש בו עניין ציבורי. המבקשים דחו טענות אלה, בציינם כי הפרסום משקף באופן מהימן את דבריו של העד, כך שהוא בבחינת פרסום מותר לפי סעיף 13(7) לחוק, וכן חוסה תחת צלה של ההגנה שבסעיף 14 לחוק. עוד נטען, כי האיזון בין שמירה על השם הטוב לבין חופש הביטוי נוטה לאחרון במקרה דנא, וזאת מהטעם שהפרסום בעל עניין לציבור מכיוון שהמשיב הוא דמות ציבורית.
במאמר מוסגר יצוין כי התביעה הוגשה גם בעניינה של כותרת ידיעה נוספת שפורסמה על-ידי המבקשים זמן קצר לאחר הפרסום, שהתייחסה להליך משפטי נוסף (שלישי) שהתנהל בין המכללה לבין חשב המכללה (להלן: הפרסום הנוסף) שאינה עומדת במוקד הבקשה דנא.
- בית משפט השלום דחה את תביעת המשיב, בקבעו כי הפרסום משקף באופן מהימן את דבריו של העד ולכן הוא בגדר פרסום מותר לפי סעיף 13(7) לחוק. בהקשר זה הובהר, כי תחולת ההגנה אינה מותנית בכך שהנאמר הוא בעצמו אמת, ומשכך לא נדרש בית המשפט לבחינת אמיתות תוכן דבריו של העד. באשר לפרסום הנוסף, נקבע כי לא הוכחו יסודות עוולת לשון הרע, והתביעה בגין פרסום זה נדחתה.
- על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. כעולה מפסק דינו, בית המשפט המחוזי נדרש תחילה לטענות המבקשים בקשר לתרגום הפרסום כפי שהופיע בפסק הדין של בית משפט השלום, ובעיקר כלפי חוסר הדיוק בשימוש במילה "זרם". בית המשפט המחוזי אימץ את התרגום שהוצע בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום, בו תורגמה המילה שבמחלוקת כ"כיוון". בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי אימץ מספר תיקוני לשון ספורים נוספים ביחס לתרגום הידיעה, והתרגום עליו הוחלט בבית המשפט המחוזי הוא כלהלן:
"העד השלושה עשר במשפט זכי כמאל נגד כל אל ערב ואחרים. נביה אל קאסם: כן אני תומך בזכי כמאל נגד הכיוון הלאומי והאיסלאמי בבית המדרש למורים במיוחד".
- לגופם של דברים, עמד בית המשפט המחוזי על כך שידיעה בעלת תוכן כגון זה שלפניו, המפורסמת בעיתון בשפה הערבית, עלולה לגרום לשנאה כלפי המשיב בקרב קוראים רבים. משכך, נקבע כי ניתן לקבוע כי תוכנו של הפרסום הוא בגדר לשון הרע, בהתאם לסעיף 1 לחוק. משקבע כי הפרסום הוא לשון הרע, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלה האם קמה למבקשים ההגנה הנטענת של פרסום מותר, מכוח סעיף 13(7) לחוק. בית המשפט המחוזי קבע כי לא חלה על הפרסום הגנה זו, שכן קיים פער בין דבריו של העד במסגרת העדות (כעולה מפרוטוקול הדיון), לבין הדברים שהובאו בפרסום. בהקשר זה נקבע, כי העד נתן לדבריו פירוש נוסף על-מנת לחדד את כוונותיו, ומהבהרה זו ניתן להבין שהמשיב נוקט בעמדה התומכת בשמירת המוסד האקדמי מחוץ לשדה הפוליטי, ולא בעמדה של התנגדות לגישה לאומית-אסלאמית במכללה. בהתאם לאמור, נקבע כי הפרסום הוציא את דברי העד מהקשרם כך שאין הוא בגדר דיווח נכון והוגן של הנאמר על-ידו במהלך ההליך המשפטי, ומשכך, המבקשים לא יכולים ליהנות מההגנה של סעיף 13(7) לחוק.
עוד נקבע, כי בנסיבות דנא יש לבחון את כותרת הידיעה, כלומר הפרסום, באופן עצמאי מיתר הכתבה. בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי מדובר בכותרת בולטת, אותה ביקשו המבקשים לנצל כדי להסב את תשומת ליבם של הקוראים להתנגדות הלכאורית של המשיב לקיומה של גישה לאומית-אסלאמית בין כותלי המכללה. בהתאם לכך, נקבע שאין בדברים שנכתבו בגוף הכתבה, כולל ציטוטים מלאים של דברי העד, כדי לרפא את הפרשנות המוטעית שלהם שנכללה בפרסום. הודגש, כי הפרת חובת הדיווח ההוגן המוטלת על המבקשים מקבלת משנה תוקף מאחר שהמבקשים היו צד לתביעה הקודמת אותה סיקרו, ומשכך עלה בידיהם להבין היטב את כוונותיו של העד. לבסוף, נקבע, כי מאחר שהפרסום אינו זוכה להגנה מכוח סעיף 13(7) לחוק, קל וחומר כי לא עומדת למבקשים ההגנה של אמת בפרסום מכוח סעיף 14 לחוק.
בקשר לפרסום הנוסף – הערעור נדחה. נוכח האמור, בית המשפט המחוזי הורה על קבלת הערעור באופן חלקי, וחייב את המבקשים לשלם למשיב פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.
הבקשה דנא
- כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא. בפתח הבקשה נטען, כי המקרה הנדון מעלה שאלות עקרוניות באשר להיקף ההגנה על פרסומים המדווחים על הליכים משפטיים, מכוח סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק, ועל כן קיימת הצדקה לדיון ב"גלגול שלישי". עוד נטען שהמקרה מעורר שאלה עקרונית כלפי היקף שיקול הדעת העומד לכלי תקשורת בעריכת כותרות לידיעות, וזאת נוכח האפשרות לבחון את תוכנן בנפרד מהכתבות להן הן מתייחסות, שאלה שאף היא מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".
לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הפרסום הוא לשון הרע, מאחר שאינו עונה על ההגדרה המצויה בסעיף 1 לחוק, וכאשר כלל לא ניתן להסיק מדבריו של העד מהי עמדתו של המשיב כלפי זרמים או גישות אסלאמיות-לאומיות במכללה. בהקשר זה נטען, כי בית המשפט המחוזי העניק פרשנות שגויה לדבריו של העד, וכיוון שבית המשפט המחוזי אינו בית המשפט שדן בתביעה הקודמת, הוא נעדר כלים להתחקות אחרי דבריו של העד ולקבוע ממצאים עובדתיים כלפי הכתוב בפרסום. עוד נטען, כי אף אם כן נמצא שהפרסום הוא לשון הרע, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הפרסום אינו נהנה מההגנה של פרסום מותר במסגרת סעיף 13(7) לחוק, שכן הדיווח היה נכון והוגן ושיקף באופן מהימן את דבריו של העד. מכל מקום, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לייחס משקל משמעותי יותר לחופש הביטוי ולאינטרס הציבורי בחשיפת המידע הכלול בפרסום, השקולים נגד האיסור לפרסם לשון הרע. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט המחוזי שגה משלא העניק משקל ראוי לפירוש שנתן בית משפט השלום לפרסום, ממנו התרשם בשפת המקור.
המבקשים טוענים כי לא הייתה הצדקה לבחינת הפרסום באופן עצמאי מיתר הידיעה, וזאת בהתאם לפסיקה בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001) (להלן:עניין פלוס), וכאשר בית המשפט המחוזי לא נימק את מסקנתו לפיה הקורא הסביר יסתפק בקריאת הכותרת בלבד. עוד נטען, כי ראוי לאפשר לכלי תקשורת מרחב תמרון גדול במיוחד בכל הקשור לניסוח כותרות של ידיעות, מן הטעם שמדובר בשיקולי עריכה ואין בית המשפט מחליף את תפקידו של העורך הראשי של כלי התקשורת. מכל מקום נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי מאחר שהפרסום אינו נהנה מההגנה של פרסום מותר לפי סעיף 13(7) לחוק, הוא אינו נהנה מהגנת אמת בפרסום, המעוגנת בסעיף 14 לחוק. בהקשר זה נטען, כי בשל אופי הדיווח בפרסום, וכן היותו של המשיב דמות ציבורית, נכון היה להעניק לפרסום את ההגנה שבסעיף 14 לחוק.
דיון והכרעה
- לאחר העיון, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות, אף מבלי שתתבקש תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין קיצוני (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המבקשים טוענים כי קיימת שאלה עקרונית באשר להיקף ההגנה שמקנה החוק למקרים הנכללים בגדר סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק, כדוגמת המקרה נשוא הבקשה, אך גבולותיה של הגנה זו נדונו זה מכבר בפסיקה ובספרות (ראו: רע"א 3614/97 יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (1998); אורי שנהר דיני לשון הרע 210-204 (1997) (להלן: דיני לשון הרע)). סעיף 13(7) לחוק אינו מספק הגנה מוחלטת בכל מקרה של דיווח על אודות הנאמר בישיבה פומבית במסגרת הליך משפטי. ההגנה מותנית בכך שהפרסום נאמן לדברים שנאמרו. בהקשר של הגינות החזרה בפרסום, נקבע על-ידי בית משפט זה כי:
"תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם" (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעים בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 802 (1988)).
ויובהר, איננו עוסקים בהגנה המוחלטת אשר חלה על הדברים שנאמרו במהלך ישיבה פומבית המעוגנת בסעיף 13(5) לחוק, אלא בשאלת ההגנה על הדיווח של הנאמר במסגרת ההליך, שהיא כאמור הגנה מותנית, ותלויה בנאמנות הדיווח לאופן שבו הדברים אכן נאמרו (להבהרה נוספת בעניין זה, ראו: דיני לשון הרע, 206-204). בהתאם לקווים המנחים להפעלת שיקול הדעת שהותוו בפסיקה, בית המשפט המחוזי הבחין בפער בין פרוטוקול הדיון לבין הכתוב בפרסום, ונוכח זאת לא ראה הצדקה להעניק למבקשים את ההגנה שבסעיף 13(7). דומה כי לא נפל פגם ביישומו של הדין במקרה דנא, וודאי לא כזה אשר מצדיק התערבות של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".
באשר לטענתם השנייה של המבקשים, כלפי היקף שיקול הדעת העומד לכלי תקשורת בעריכת כותרות ידיעות, סוגיה זו אף היא נדונה זה מכבר בפסיקה. ההלכה הפסוקה הכירה בכך שלעתים ניתן לכותרת משקל יתר בפרסום, ולכן התוכן המצוי בה עשוי להיבחן בנפרד מתוכנו של גוף הידיעה (עניין פלוס, 876; דיני לשון הרע, 118- 119). גם בעניין זה, אם כך, נפסקה הלכה, ולא מצאתי הצדקה לדון ביישומה במקרה דנא, על נסיבותיו הקונקרטיות, במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
- סיכומם של דברים, על אף הניסיון להציג את הטענות אותן העלו המבקשים בבקשתם כטענות עקרוניות, למעשה המדובר בטענות המופנות אך ורק כלפי יישומו של הדין על הנסיבות הפרטניות נשוא הבקשה, וברי כי טענות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אין להסיק מחילוקי הדעות שנתגלעו בין שתי הערכאות הקודמות באשר ליישום הדין כי עומדת במוקד המקרה דנא שאלה משפטית אשר דורשת התייחסות נוספת של בית משפט זה. יתר טענות המבקשים מופנות כלפי התרשמותו של בית המשפט המחוזי מאופי הפרסום, היותו לשון הרע והמידה בה הוא משקף באופן הוגן את דבריו של העד. אין מקום להידרש לשאלות עובדתיות מסוג זה ב"גלגול שלישי" בהעדר כל שאלה משפטית כללית אשר מצדיקה דיון בעניין. דברים אלה נכונים גם כן בכל הקשור לטענות הנוגעות לדיוק בתרגום הפרסום. מכל מקום, לא מצאתי כי יש בטענת המבקשים כלפי התרגום לשפה העברית, או בהבדל בין התרגומים שהוצעו על-ידי הערכאות הקודמות, כדי להשליך על התוצאה אליה הגעתי לעיל או כדי לגרום למבקשים עיוות דין אשר מצדיק דיון בעניינם ב"גלגול שלישי".
נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"א בתמוז התשע"ו (27.7.2016).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16013890_L01.doc גז+סח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il