רע"א 1362-02-15 באיבסקי ואח' נ' יעש ב.ד. בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), בת"א 9917/05, מיום 5.1.15 (להלן: "ההחלטה"), בגדרה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שניתן ביום 6.10.14.

רקע

עניינה של התביעה, אשר הוגשה לבית משפט השלום בירושלים ביום 2.10.05, סכסוך עתיק יומין המתייחס למבנה ביישוב בית חורון (להלן: "המבנה"). ביום 17.8.10 ניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין הראשון"), בגדרו נקבע, בין היתר, כי המבקשים ביצעו חריגות בניה משמעותיות במבנה, שדינן הריסה, אך לפנים משורת הדין ניתנה למבקשים ארכה בת 6 חודשים להמצאת היתר בניה או אישור עקרוני לגבי חריגות הבניה. נקבע, כי אם לא יפעלו כאמור יהא עליהם להרוס את אותם החלקים שנקבע לגביהם שהם בגדר חריגות בניה. המבקשים החלו לפעול להשגת היתר הבניה, אך המועצה המקומית סירבה להתיר את החריגות, ציינה מפורשות על גבי התשריט שהוגש לאישורה את החלקים אותם יש להרוס, והיתר הבניה ניתן אך ורק בכפוף לכך.

בגדר ערעור שהוגש על פסק הדין הראשון, קבע בית משפט זה (כב' השופטים א' פרקש – סגן הנשיא, מ' יועד הכהן ור' שמיע ז"ל), בפסק דינו מיום 30.4.14, כי הצדדים ישובו לבית משפט השלום לצורך קיום דיון בנוכחות המומחה על מנת להצביע על גבי התשריט שקיבל היתר בניה מהם החלקים אותם יש להרוס על פי פסק הדין הראשון.

ביום 6.10.14 ניתן על ידי בית משפט השלום פסק דין נוסף (להלן: "פסק הדין השני"), בגדרו נקבע כי על המבקשים להרוס את חריגות הבניה המסומנות על גבי תכנית היתר הבניה המקורי כחלק 1 וחלק 2, ולאטום את חלל הגג שסומן על ידי המומחה כחלק 3, זאת בתוך 60 ימים ובהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי.

על פסק הדין השני הוגש ערעור ביום 2.12.14 (ע"א 4137-12-14; להלן: "הערעור") והוא נקבע לדיון ליום 12.4.15.

ביום 7.12.14 הגישו המבקשים לבית משפט קמא "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין (השני – צ' ס') או לחלופין קביעת מועד לדיון בעניין ביצוע פסק הדין". המשיבה התנגדה. ביום 5.1.15 דחה בית משפט קמא את הבקשה, בין היתר, מן הטעמים הבאים: "...כל עוד לא ניתן היתר כמבוקש (אשר לא ידוע אם בכלל יינתן, ואם כן – באילו תנאים), מדובר ב"ציפור על העץ", מצב שאינו מצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין, כאשר הלכה ידועה היא שיש לגלות אפס סובלנות כלפי עבירות בניה. זאת ועוד, הבקשה הוגשה בשיהוי בלתי נסבל, ביום האחרון שנקבע בפסק הדין לקיומו, והתנהלות זו מצדיקה אף היא את דחיית הבקשה. לפיכך, פסק הדין נותר על כנו ועל הנתבעים לפעול על פיו לא יאוחר מיום 1.2.15...". בית משפט קמא פסק לחובת המבקשים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ המבקשים, ההיתר העקרוני להכשרת חריגות הבניה במבנה מצוי בהישג יד. הן המועצה והן הישוב פועלים להסדרת והכשרת כל חריגות הבניה באזור ולאחרונה אף בוטל כתב אישום שהוגש מטעם המועצה, נוכח ההכשרה המתוכננת של הבניה. עוד הם טוענים, כי הסיבה היחידה שהמבקשים טרם קיבלו את ההיתר העקרוני המבוקש על ידם, בניגוד לשכנים אחרים שכן קיבלו, הינו נוכח איומים מפורשים וסמויים אשר הופנו על ידי המשיבה כלפי נציגי המועצה במטרה להכשיל את העניין. עוד נטען, כי מבחינת מאזן הנוחות אין בעיכוב ביצוע ההריסה כדי לגרום לנזק כלשהו למשיבה, זאת לעומת הנזק הבלתי הפיך שייגרם למבקשים אם יאפשר בית המשפט את קידום ביצוע ההריסה, ולשם כך אף הועמדה על ידם ערובה בסך 140,000 ש"ח. ב"כ המבקשים מוסיף וטוען, כי: הגדר (המסומנת כחלק 2) נבנתה לאחר מתן פסק הדין הראשון ולכן אינה כלולה ואף לא נידונה כלל בפני בית משפט קמא; הגג (המסומן כחלק 3) מעולם לא סומן להריסה ואף המומחה מטעם בית משפט קמא קבע זאת מפורשות; וכן - כי בניגוד לניסיונות המשיבה להרוס את הקומה השנייה בשלמותה (המסומנת כחלק 1), בפועל נותר רק חדר אחד השנוי במחלוקת. הוסיף ב"כ המבקשים וטען, כי פסק הדין הראשון כלל לא התייחס לסוגיית "איטום" שטחים. בנוסף, הלין ב"כ המבקשים על כי בית משפט קמא השית על המבקשים הוצאות משפט בלתי פרופורציונאליות ובלתי מוצדקות, תוך התעלמות מראיות ברורות אשר הובאו בפניו, וכי שגה עת קבע כי "הבקשה הוגשה בשיהוי בלתי נסבל", זאת מאחר שהמבקשים פעלו במרץ להשגת אישורים מטעם המועצה ולביטול כתב האישום שהוגש נגדם.