רע"א 13582-11-15 פידי נ' אבו טאעה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' גדעוני) מיום 2.11.2015 בת.א. 53318-10-15, בגדרה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני. לצד הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע.

כעולה מהחלטתו המנומקת של בית משפט קמא הוגשו שתי בקשות למתן סעדים זמניים על רקע סכסוך בקשר לזכויות הבעלות והחזקה בדירה הנמצאת בשועפאט, כאשר המבקש והמשיב טוענים לזכויות הבעלות באותה דירה. בית משפט קמא הגדיר את השאלה המרכזית, שאותה יש לבחון – מי מחזיק בדירה בפועל כעת והגיע למסקנה כי התמונה הלכאורית שהתבררה מתיישבת עם טענות המשיב וכי טענתו כי קיבל את החזקה בדירה לא נסתרה.

מתוך תיאור הדברים שבהחלטה נלמד כי מסקנתו של בית משפט קמא נשענה על עדותם של המבקש ושל המשיב. מתוך העדויות הוברר כי המשיב החזיק במפתח הדירה, המבקש פנה אליו כדי לעשות בה שימוש כדי לקיים בה את ימי האבל לאחר מות דודתו המנוחה ולאחר מכן אמור החזיר את החזקה לידי המשיב אלא שבין לבין החליף המבקש את המנעול של הדירה ובכך תפס לכאורה שלא כדין את החזקה. בית משפק קמא נסמך גם על היכרותו של המשיב את הדירה, ותשלום חשבון החשמל. את טענותיו של המבקש לחזקה הוא הגדיר כטענות ש"נטענו באורח כללי וסתמי ביותר".

אשר לשיקולי מאזן הנוחות ציין בית משפט קמא כי המבקש לא הניח תשתית לכאורית לכך שהוא עושה שימוש בדירה הנדונה אלא מתגורר בדירה אחרת באותו בניין. לעומת זאת המשיב הראה כי הוא עושה בדירה שימוש חלקי.

משכך קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיב ודחה את בקשת המבקש. הצו הזמני שניתן הורה למבקש להימנע מלהפריע למשיב לעשות שימוש כלשהו בדירה, לחסום את דרכו אליה וככל שהמבקש או מי מטעמו נמצאים בה לפנותה. צו זה הותנה בהפקדת סכום של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט. המבקש חויב בהוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪.

המבקש טוען כי בית משפט קמא טעה בהבנת המחלוקת בין הצדדים ומיקד באופן לא נכון את הסוגיה שבמחלוקת. עוד נטען כי נעשה בהחלטה בלבול מושגים. המבקש טוען כי הסעד המקסימלי שאותו יכול היה לתת בית משפט קמא היה סעד האוסר על הפרעה לשימוש והוא לא יכול היה להורות על פינוי של המבקש מהדירה. המבקש חולק על הקביעה כי החזקה בדירה הייתה של המשיב שכן מי שגר בדירה הייתה המנוחה, דודתו של המבקש ולא המשיב. עמדתו של המבקש היא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיב.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב וכפועל יוצא מכך יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

החלטתו של בית משפט קמא מאזנת נכונה את השיקולים השונים. עיון בהחלטה מלמד כי בית משפט קמא הכריע על יסוד הערכה לכאורית של העובדות כפי שהוצגו לפניו כי לא הייתה למבקש חזקה בדירה והוא בגדר פולש אליה. לעומת זאת הוא מצא כי קיימת זיקה של המשיב לדירה כפי שפרט. משזו הייתה מסקנת בית משפט קמא לאחר עיון בתצהירים ושמיעת חקירת העדים ממילא נובעת המסקנה המשפטית כי אין להעדיף לעת הזו את זכותו של המבקש. כך הדבר גם בכל הנוגע למאזן הנוחות. במקרה הטוב לשני הצדדים אין זיקה הדוקה לדירה. מכאן שהמעט שניתן לומר כי מאזן הנוחות אינו נוטה בהכרח לטובת המבקש. אלא שאין מדובר ב"מקרה הטוב" שכן בית משפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי קיימת זיקה בין המשיב לדירה. מכאן מובנת מאליה המסקנה אליה הגיע. בית משפט קמא אף התנה את מתן הצווים בהפקדה כספית של המשיב באופן שמבטיח את זכויותיו של המבקש ככל שתתקבל עמדתו בסופו של ההליך.

לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש באשר לסעדים שניתנו לעומת אלה שהתבקשו. עיון בבקשה שהונחה לפני בית משפט קמא בת.א. 54391-10-15 מלמד כי מה שהתבקש היה בדיוק מה שניתן – להימנע מלהפריע את השימוש של המשיב בדירה. ההוראה כי על המבקש לפנותה נובעת מאותו שימוש, כפי שהבהיר בית משפט קמא בהחלטתו.

בהינתן שמדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה סעד זמני, שבה מתערבת ערכאת הערעור רק במקרים חריגים (ר' רע"א 1830/15 מרהג' נ' גרוס פסקה 9 וההפניות שם (17.3.2015), לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא.