רע"א 125/16 עו"ד יוסף קבלאן נ' המועצה המקומית בית ג'ן

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.12.2015 (ע"א 15281-05-15, סגן הנשיא י' כהן). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 12.4.2015 (תא"ם 15001-12-12, הנשיא א' סלאמה).

רקע והליכים קודמים

2.        מקורה של המחלוקת בין הצדדים בהחלטה של שר הפנים להטיל על המבקש, לשעבר ראש המועצה המקומית בית ג'אן (להלן: המועצה) חיוב אישי לפי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות (א), התש"י-1950 (להלן: צו המועצות המקומיות) בסך של 35,000 שקלים. ההחלטה התקבלה ביום 5.10.2011 והתייחסה לפעולות שביצע המבקש במסגרת תפקידו, שאותו סיים למלא כבר בשנת 2008.

3. החלטתו של שר הפנים באותה עת התבססה על המלצתו של מנכ"ל משרד הפנים והמלצתה של הוועדה לחיוב אישי באגף לביקורת ברשויות מקומיות במשרד הפנים (להלן: הוועדה לחיוב אישי). המלצות אלה ניתנו על סמך דו"ח ביקורת שנערך מטעם היחידה לחיוב אישי במשרד הפנים, אשר ממנו עלה כי במהלך השנים 2007-2005 השתמשה המועצה בכספי החשבונות המיועדים לחינוך למטרות המנוגדות להוראות חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס-2000 (להלן: החוק או חוק כספי חינוך), בסך של מעל ל-6.5 מיליון שקלים. להשלמת התמונה יוער כי נוסף לחיוב שהוטל על המבקש, הוטלו חיובים כאמור בסכומים שנעו בין 15,000 שקלים ל-20,000 שקלים גם על שלושה בעלי תפקידים אחרים במועצה באותה עת – שני גזברי המועצה לשעבר ומי ששימשה כממלאת מקום הגזבר ומזכירת המועצה לשעבר. עוד יצוין כי הוועדה קיימה שימוע בעל פה בו השמיע המבקש את טענותיו טרם נתנה את המלצתה בעניין.

4. כחודש לאחר שהתקבלה ההחלטה, ביום 10.11.2011 המבקש פנה אל שר הפנים בבקשה לבטל את החיוב האישי שהושת עליו. ביום 28.3.2012 שר הפנים דחה בקשה זו וביום 10.5.2012 הוא דחה בקשה נוספת של המבקש לעיון חוזר בהחלטה.

5. בהמשך להליכים אלו, המועצה פנתה אל המבקש ודרשה שישלם את חובו. ביום 9.12.2012, משמיאן המבקש לשלם את החוב, המועצה הגישה לבית משפט השלום תביעה כספית בהתאם לסעיף 189(ד) לצו המועצות המקומיות, במסגרתה היא דרשה לגבות ממנו תשלום בשיעור שעמד באותה עת על 36,270 שקלים. המבקש הגיש כתב הגנה ובו העלה טענות כנגד החלטתו של שר הפנים להטיל עליו חיוב אישי. טענותיו התמקדו בכך שפעולות ההעברה שבוצעו מחשבון החינוך של המועצה לחשבון אחר (להלן: החשבון המוניציפאלי) היו למעשה פעולות השבה, נוכח העובדה שהחשבון המוניציפאלי מימן בעבר פעולות חינוך, וכן בכך שפעולות אלו נעשו ביוזמתו ובאישורו של החשב המלווה שכיהן אז במועצה ותפקד כ"זרוע ארוכה" של משרד הפנים. המבקש טען עוד כי למועצה לא נגרם כל חסרון כיס בשל העברות אלו ובסופו של יום כל ההקצבות הכספיות למטרות חינוך שימשו אך ורק למטרות שלשמן הועברו. על כן, המבקש טען כי פעולות ההעברה לא מהוות "הוצאה שאינה חוקית" אשר מקימה עילה לחיוב אישי לפי סעיף 189 לצו המועצות המקומיות. בנוסף, טען המבקש כי שר הפנים פעל משיקולים זרים וכי הליך הבדיקה של הוועדה לחיוב אישי היה רשלני ולא הוגן.

6. ביום 12.4.2015 בית משפט השלום קיבל את תביעתה של המועצה במלואה. בפסק הדין קבע בית משפט השלום כי שיקול דעתו מוגבל רק לבדיקת קיומה של עילה מספקת להטלת החיוב, וכי לא מסור לו שיקול דעת רחב ליתן החלטה לבטל או להפחית את החיוב. שיקול דעת מסוג זה, כך נקבע, מסור לשר הפנים בלבד, וסמכות הביקורת עליו מסורה לבג"ץ. משהמבקש לא עתר לבג"ץ כנגד החלטת השר, ההחלטה הפכה לסופית, ולכן – כך נקבע – אין לבית משפט השלום סמכות לבטלה או להורות על עיכוב ביצועה. למעלה מן הצורך, התייחס בית משפט השלום גם לטענותיו של המבקש לגופן, וקבע כי הסתמכותו של המבקש על אישורו של החשב המלווה בעת העברת הכספים נדונה בפני הוועדה לחיוב אישי, וזו קבעה כי הניסיון לחסות בצילה אינו משכנע נוכח הוראת החוק הברורה האוסרת על העברת הכספים שבוצעה. יחד עם זאת, הוועדה העניקה משקל להסתמכות זו בקביעת היקפו של החיוב האישי שהוטל על המבקש. עוד קבע בית משפט השלום, בהסתמך על חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 7/2007, כי תכליתן של הוראות החוק בעניין חיוב אישי אינה להעניק לרשות פיצוי או שיפוי על נזק כספי ישיר שנגרם לה, אלא לאפשר תגובה מתאימה ומרתיעה נגד אנשי ציבור העושים בכספי ציבור עשייה שאיננה תואמת את החוק.

7. המבקש הגיש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי במסגרתו הוא חזר על הטיעונים שהעלה בפני בית משפט השלום. בנוסף לכך, המבקש טען כי בית משפט השלום שגה בקביעותיו בכל הנוגע לשיקול דעתו המוגבל לבחינת ההחלטה להטיל חיוב אישי לגופה, וכן הצביע על כך שביקש במסגרת סיכומיו בבית משפט השלום לאפשר לו לתקוף את החלטתו של שר הפנים בפני בג"ץ, חרף הזמן שחלף מאז ניתנה החלטתו של שר הפנים.