מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' ע'

1.המשיבה תבעה את המבקשת בבית משפט השלום לפיצויה בגין נזק גוף שנגרם לה בתאונת דרכים. לאחר הגשת התביעה ובטרם הוגש כתב הגנה הסכימו בעלות הדין למנות מומחה רפואי (ד"ר נורמן), שיחווה את דעתו אודות נזק הגוף שנגרם למשיבה בעקבות התאונה, תוך שהן מתנות, כי חוות דעתו תחייבן בהתדיינות המשפטית. המומחה ד"ר נורמן מצא, כי למשיבה לא נותרה נכות רפואית בעקבות התאונה. לאחר שהמשא ומתן בין בעלות הדין לא עלה יפה, ביקשה המשיבה את בית המשפט קמא למנות מומחה רפואי. המבקשת התנגדה לבקשה, כשהיא נסמכת על הסכמת הצדדים, לפיה נתמנה כבר מומחה ונתן את דעתו. בית המשפט קמא החליט למנות בכל זאת מומחה. על כך מלינה המבקשת, בבקשת רשות הערעור שהניחה לפניי.

2.משהונחה לפניי בקשת הרשות לערער, ביקשתי את תשובת המשיבה, אלא שזו לא ניתנה. את החלטתי אתן, על כן, בהעדרה של תשובה, על יסוד הטענות שהועלו מפי המבקשת בבקשתה שלפניי, ולפי הנטען לפני בית המשפט קמא.

3.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים בחרתי ליתן רשות לערער, לראות בבקשה כאילו הוגש ערעור על פיה, ואת הערעור לקבל. עתה אטעים את טעמיי למסקנתי זו:-

4.על בעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה, לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת רפואית (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). חריג לכלל זה קבע המחוקק בכל הנוגע לתביעתו של נפגע בתאונת דרכים. סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (החוק) קובע מתווה, המסדיר את הוכחתה של דרגת הנכות שנגרמה לנפגע בתאונת דרכים, על ידי מינוי של מומחה של בית המשפט, בלא שיהא בידי מי מבעלי הדין להביא עדות נוספת על זו של המומחה שנתמנה, אלא ברשות בית המשפט (ס"ק 6א(ב)(1) לחוק).

5.נוסף למתווה זה קבע המחוקק, כי אם נקבעה לתובע על פי כל דין דרגת נכות רפואית בשל תאונת הדרכים, היא תחייב גם בהתדיינות בתביעתו לפיצויים (ס' 6ב לחוק).

בהחלטתו מושא בקשת הרשות לערער הטעים בית המשפט קמא, כי אם באו בעלי דין לידי הסכמה למינוי מומחה רפואי, וזה קבע את דרגת נכותו של התובע (כפי שארע בענייננו), קביעתו של המומחה אינה בבחינת קביעה של דרגת נכות על פי כל דין כמשמעה בסעיף 6ב' לחוק. אלא שטענה זו כלל לא הועלתה מפי המבקשת בפני בית המשפט קמא, שהרי היא מסכימה כי קביעת המומחה המוסכם ד"ר נורמן אינה בבחינת קביעת דרגת נכות "על פי כל דין". הואיל וכך, פסיקתו של בית המשפט קמא בסוגיה זו אינה עומדת על הפרק בבקשה שלפניי.

6.לצד המתווה הכללי למינויו של מומחה כאמור מעלה, נתן המחוקק בידי מחוקק המשנה להתקין תקנות, שיסדירו את הליכי המינוי. ומחוקק המשנה אכן עשה שימוש בסמכות זו שניתנה לו, והתקין את תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (התקנות). בשתיים מתוך תקנות אלו נתן דעתו מחוקק המשנה להסכמה של הצדדים אודות מינויו של מומחה: האחת – הסכמה בטרם הוגשה התביעה (תקנה 18), והשניה – הסכמה לאחר שהוגשה התביעה (תקנה 4). תכליתן של תקנות אלו היא תועלתנית: תקנה 18 מבקשת לקדם את יישובו של סכסוך בלא שיגיע לפתחו של בית המשפט, והתועלת בכך ברורה, הן לבית המשפט והן לבעלי הדין. ואם לא יגיעו בעלי הדין לעמק השווה לאחר שמומחה שמינו בהסכמה נתן את חוות דעתו, חוות הדעת תשמש גם לאחר הגשת התביעה, ובכך תיחסכנה העלויות הכרוכות בהתדיינות הסובבת סביב מינויו של מומחה. הוא הדין בכל הנוגע לתקנה 4, שעניינה הסכמה על מינוי מומחה לאחר שהוגשה התביעה, הסכמה שתייתר את ההתדיינות בשאלת המינוי, ובכך ייחסכו משאבים הן של בית המשפט והן של בעלי הדין.

7.על שתי תקנות אלו נתן בית המשפט קמא את דעתו.

בכל הנוגע לתקנה 4 קבעה כב' השופטת קמא, כי אילו היו הצדדים מגישים לבית המשפט את ההסכם, ומבקשים ליתן לו תוקף של החלטה, היה ההסכם נכנס לגדרה של תקנה 4. בכך ביקשה כב' השופטת קמא לומר, כי משלא פנו אליה בעלי הדין בטרם מינו בעצמם מומחה, אין בידיהם להודיע על ההסכמה לאחר שהמומחה כב' נתמנה על ידם ונתן את חוות דעתו.

עם מסקנה זו של כב' בית המשפט קמא אין בידי להסכים.

תיקון מס' 5בתקנה 2 מורה מחוקק המשנה לתובע לצרף לתביעתו בקשה למינוי מומחה. תקנה 3 מורה לנתבע לצרף לכתב הגנתו תשובה לבקשה למינוי מומחה. תקנה 4 מורה:

"בעלי הדין רשאים להודיע לבית המשפט כי הסכימו ביניהם בעניין הנוגע לבקשה שהוגשה לפי תקנה 2 או 3, ואם נעשה ההסכם בכתב הוא יצורף להודעה."

בהתקינו תקנה זו ביקש מחוקק המשנה לחסוך את ההתדיינות הכרוכה בשאלת המינוי, על ידי פניה לבית המשפט שימנה מומחה על יסוד הסכמה אליה הגיעו בעלי הדין.

8.לפי פשטו של הכתוב, בטרם יפנו למומחה, על בעלי הדין לבקש מבית המשפט כי ימנה מומחה (בהסכמה), והנה כאן – המומחה נתמנה בידי בעלי הדין, בלא סיועו של בית המשפט. לכאורה, לא למצב שכזה כיוונה תקנה 4. אלא שהדברים הם אך לכאורה כך, ולפי לשון הכתוב, לא כל שכן לפי התכלית שביקשה התקנה להשיג, אפשרית בהחלט פרשנות שתחיל את הוראת תקנה 4 על עניין דוגמת זה שלפנינו. מבחינת הלשון ניתן לומר, כי לאחר שהסכימו בעלי הדין על מינויו של מומחה, יש בידי מי מהם להודיע לבית המשפט אודותיה, גם לאחר שהמומחה החל בעבודתו ואף גיבש את חוות דעתו. מבחינה רעיונית – העובדה כי המומחה כבר החל פועל אינה מונעת את מינויו על ידי בית המשפט, בחינת גושפנקא אותה הוא נותן על המינוי עליו הסכימו בעלי הדין. ואם כבר נתגבשה חוות דעתו של מומחה זה, כל שיהא עליו לעשות לאחר קבלת הגושפנקא, הוא להגיש את חוות דעתו לבית המשפט.

9.לדברים אלו אוסיף, כי אף אם הייתי מגיע לכלל מסקנה, כי אין תחולה לתקנה 4 על מקרה כגון זה שלפנינו, לתוצאה דומה הייתי מגיע מתוך כך שבמשפט אזרחי יש לעולם בידי בעלי דין להגיע להסכמה דיונית, ובית המשפט יכבדה, אם אין הוא רואה טעם ראוי שלא לעשות כן (כגון ניגוד לתקנת הציבור). כאשר מגיעים בעלי דין להסכמה על מינוי מומחה, תוך שהם מסכימים כי חוות דעתו תחייבם בהתדיינות לפני בית המשפט, אינני רואה כל מניעה לכיבוד הסכמה דיונית זו על ידי בית המשפט הסכמה, כפי שבית המשפט מכבד כל הסכמה דיונית באשר היא.

10.ואפשר ויטען הטוען, כי תקנה 4 קבעה הסדר שלילי, משמע נתנה בידי בעלי הדין לבקש את בית המשפט למנות מומחה על יסוד הסכמתם, ובכך שללה מהם את האפשרות למנות בעצמם מומחה, כפי ששללה מהם את היכולת להסכים כי חוות הדעת תחייבם בהתדיינות בתובענה.

לטעמי, פרשנות זו אין לקבל. ראשית, לפי לשונה של התקנה אין היא שוללת אפשרויות אחרות של הסכמה בין בעלי הדין. שנית, ייעולה של ההתדיינות היא מן התכליות שביקש מחוקק המשנה להשיג, ועל כן גם התקין את תקנות 4 ו-18. הסכמה על מינוי מומחה בלא סיועו של בית המשפט מתיישבת עם תכלית זו. ושלישית, כבכל משפט אזרחי, גם בהתדיינות בתביעה הסובבת סביב תאונת דרכים מגיעים בעלי הדין לידי הסכמות דיוניות בנושאים מנושאים שונים. אינני סבור, כי דווקא בשאלת מינויו של מומחה רפואי ביקש מחוקק המשנה לשלול מהם את האפשרות להגיע להסכמה דיונית.