רע"א 1063/16 חננאל רחמים נ' יאיר לפיד ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 26.10.2015 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל) בע"א 3209/09 ובע"א 3217/09, בגדרו התקבל ערעורם של המשיבים ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 22.2.2009 (כב' השופט ע' שחם) בת"א 6062/07, ונקבע כי יש לדחות את תביעת המבקש נגד המשיבים בעילה של פרסום לשון הרע.

רקע והליכים קודמים

1. עניינה של הפרשה מאמר פרי עטו של המשיב 1 (להלן: המאמר), שהתפרסם ביום 12.5.2006 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" (להלן: העיתון). המאמר עסק באירוע שהתרחש ביום העצמאות, 3.5.2006, במשכן נשיא המדינה (להלן: האירוע). המבקש שירת אותה עת כחייל בשירות סדיר בצה"ל, והוזמן לבית הנשיא באותו היום, לטקס קבלת אות הצטיינות מידי נשיא המדינה והרמטכ"ל. לאחר ששמו הוכרז, ניגש המבקש אל הבמה, הצדיע לרמטכ"ל, לחץ את ידי הנשיא, קיבל ממנו תעודת הצטיינות, ביקש מהרמטכ"ל להימנע מלחיצת ידו וירד מהבמה מבלי שלחץ את ידו. המניע לכך נבע מהעובדה שבני משפחה של המבקש פונו מגוש קטיף במסגרת תכנית ההתנתקות. במאמר, שכותרתו "החייל האמיץ חננאל", ביקר המשיב 1 את התנהגותו של המבקש, באופן שלטענת המבקש יצר לשון הרע כלפיו. בעקבות זאת, הגישו המבקש ואמו (באמצעות אביו של המבקש אשר אינו עורך דין, וייצג אותם בהסכמת בית המשפט) תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה תבעו פיצוי בסך 250,000 ש"ח (כלל הביטויים מושא התביעה פורטו בהרחבה בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ולהלן יובאו עיקריהם).

2. בבית משפט השלום נקבע, כי נוכח התפקיד שמילא המבקש באירוע, שהתקיים בפורום שניתן לו הד ציבורי נרחב, היה המבקש, בהקשר הנדון של דיני לשון הרע, במעמד של אישיות ציבורית. לרקע קביעה זו, ותוך החלת השיקולים והמבחנים המקובלים בפסיקה, בחן בית משפט השלום לגופם את הביטויים עליהם נסובה התביעה. מסקנתו של בית משפט השלום הייתה כי מרבית הביטויים הנטענים כלל אינם מהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), כאשר קריאת המאמר כמכלול מלמדת בבירור כי כוונת המשיב 1 הייתה להביע עמדה לפיה קיים מכנה משותף בין התנהגותו של המבקש בטקס לבין הפעולות המתוארות במאמר והמבטאות התנכרות למדינה ולסמליה מצד מי שאינם משלימים עם מהלכים כאלה ואחרים שהמדינה מבצעת. ביחס לחלק מהכינויים שהודבקו למבקש, נקבע שאף שהם עשויים להתפרש כשליליים, הרי שהשימוש בהם נעשה באופן סאטירי, ולכן אין להבינם באופן מילולי בהקשר בו נאמרו.

3. יחד עם זאת, מצא בית משפט השלום במאמר שלושה ביטויים המהווים לשון הרע: האחד, דברים לפיהם עשה המבקש שימוש ציני במות סבו, תושב גוש קטיף, עת טען המבקש שהוא מת משברון לב בשל ההתנתקות, כאשר למעשה מצבו הרפואי הדרדר עוד קודם לכן כתוצאה ממחלת הסרטן. השני, אמירה לפיה בשימוע בפני ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל (להלן: שטרן), שבמהלכו הטיח האחרון בפני המבקש כי הוא עושה במות סבו ניצול ציני ומחריד, המבקש "התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב". השלישי, האמור בפסקה השמינית במאמר, כי המבקש "פשוט לא הצליח להחזיק את עצמו, ובאמת 'השכינה דיברה דרכו' כפי שהסביר בצניעות רבה", וכן כי "תכנן אפילו להביא איתו אלבום של תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ"ל שלו מן המארב". לגבי כלל הביטויים הנ"ל, למעט ייחוסה למבקש של האמירה לפיה "השכינה דיברה דרכו" (להלן: האמירה), קבע בית משפט השלום כי הם חוסים תחת הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק, המתייחסות בין היתר להבעת דעה כלפי התנהגות המתבצעת בקשר לעניין ציבורי, וכלפי פעולה הנעשית בפומבי. באשר לאמירה, נקבע כי יש להבין אותה כציטוט מילולי מפיו, בעוד שזו הוכחשה על-ידו ולא הוכחה על-ידי המשיבים. נקבע כי המדובר בטענה עובדתית שאינה נכונה, שיש בה לייחס למבקש תכונות שליליות כגון מגלומניה וניתוק מהמציאות, וכי זוהי אמירה שאינה פרט לוואי אלא עומדת על רגליה שלה. לפיכך, ומתוך הנחה כי למבקש לא נגרם נזק ממוני, הוטל על המשיבים 1, 2 (העורך האחראי של המוסף) ו-4 (מו"ל העיתון) לפצות את המבקש ללא הוכחת נזק בסכום של 12,000 ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. תביעת אמו של המבקש נדחתה מהטעם שהמאמר אינו עוסק בה ואף לא נגרם לה נזק. התביעה נגד המשיב 3 נדחתה משלא הוכחה אחריותו לפרסום המאמר, ולא התקבלה טענת המבקש כי שימש כעורך האחראי של העיתון במועד הפרסום.

4. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור מצד המבקש ואמו במסגרת ע"א 3209/09, וערעור מצד המשיבים במסגרת ע"א 3217/09. בערעורם של המבקש ואמו, נטען בין היתר כי לא היה מקום לסווג את המבקש כאישיות ציבורית; כי לא היה ראוי להתייחס לאמירות הפוגעניות במאמר כסאטיריות או לקבוע כי אין לייחס לחלק מהביטויים פירוש מילולי; כי לגבי אף אחת מהאמירות לא התקיימו התנאים הדרושים לתחולתה של הגנת תום הלב; כי נדרש היה להטיל אחריות בלשון הרע גם על המשיב 3; כי סכום הפיצוי שנפסק זעום ואין בו לתקן את הנזק שנגרם לשמו הטוב של המבקש; וכי היה לקבל את תביעת אמו של המבקש.

5. מנגד, בערעורם הסכימו המשיבים כי האמירה המיוחסת למבקש במאמר לא נאמרה מפיו מילה במילה, אך טענו כי הכתוב במאמר אינו עולה כדי לשון הרע ובכל מקרה חוסה תחת הגנת תום הלב. המשיבים טענו כי בדברים לפיהם התובע הסביר את התנהגותו בכך שהשכינה דיברה דרכו, אין כדי לבזות את המבקש או להשפילו בעיני הקורא הסביר, וכי קריאתם בהקשר בו הובאו במאמר מלמדת בבירור כי כוונת הדברים הייתה לשלול את הסברו של המבקש כאילו הימנעותו מלחיצת ידו של הרמטכ"ל נעשתה באופן ספונטני. עוד טענו המשיבים, כי היה מקום לסווג את האמירה הנ"ל לא כעובדה, אלא כהבעת דעה מצד המשיב 1, השזורה במאמר דעה בו נכללה ביקורת סאטירית על מעשהו של המבקש. נטען, כי לא היה מקום לפרק את המאמר לחלקים, לבודד ממנו אמירה בודדת ושולית ולהטיל אחריות רק בגינה, וכי הגנת תום הלב שהוענקה לביקורת הלגיטימית שהובעה במאמר צריכה לחול גם לגביה. עוד נטען, כי אין להבין את האמירה כציטוט מילולי מפיו של המבקש, וכי מדובר במטאפורה להסבר המופרך כביכול שהציג המבקש למעשהו. לחלופין, נטען כי נדרש היה לפסוק פיצויים אפסיים, הנותנים ביטוי לאשמו התורם של המבקש לנזק שנגרם לו לטענתו, הנובע מהתנהגותו בטקס. כמו כן, נטען נגד אי-חיוב אמו של המבקש בהוצאות, ונגד אי-חיוב המבקש ואמו בהוצאות ההגנה של המשיב 3, שתביעתם נגדו נדחתה.

6. בחלוף מספר שנים מעת שהוגשו הערעורים ונשמעו טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי, ביום 2.9.2013, הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 20.11.2013 נקבע כך: