רע"א 1030/15 דדון ואח' נ' חדד

          לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' רביד) בת"א 35688-05-14 מיום 11.1.2015, במסגרתה התקבלה בקשת המשיב (להלן: חדד) לעכב את ההליכים בתובענה על-פי סעיף 6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

1. בתמצית, בין הצדדים מתנהל מזה שנים – אף לפני בית משפט זה – סכסוך הנוגע להסכם שנכרת ביניהם בשנת 2004 (להלן: הסכם הרכישה). במסגרת ההתנהלות המשפטית הממושכת הספיקו הצדדים לתבוע זה את זה, להתפשר, לבטל את הסכם הפשרה ואת פסק הדין שאישר אותו, וכן לערער לפני בית משפט זה כנגד פסק הדין שביטל את הסכם הפשרה [ראו: ע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29.4.2013) (להלן: עניין ביטול הסכם הפשרה)]. כפי שיובהר להלן, כל אלו אינם מענייננו במסגרת בקשת רשות הערעור דנן ואינם דרושים להכרעה. הרלוונטי הוא כי לאחר ביטול הסכם הפשרה שָבו המבקשים ותבעו את חדד. המבקשים טוענים כי הסכם הרכישה בוטל ועל חדד להשיב להם סך של 4,659,312 ש"ח. בבית המשפט המחוזי טען חדד כי הסכם הרכישה כולל תניית שיפוט ייחודית, לפיה כל סכסוך בקשר עם הסכם הרכישה יידון על-פי הדין השוויצרי בבוררות שתערך בז'נבה. משכך, עתר חדד לעיכוב ההליך עד להכרעה בבוררות, בהתאם לסעיף 6 לחוק הבוררות. מנגד טענו המבקשים כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק הבוררות ובסעיף 2 לאמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות, 1958 (להלן: אמנת ניו-יורק). נטען כי הצדדים להסכם הרכישה הם המבקשת 2, חברת Companie du Lac Titan S.A (להלן: CLT) ועורך דין שוויצרי, יצחק אלבז (להלן: אלבז), אשר החזיק במניות CLT בנאמנות עבור חדד. לטענת המבקשים, מאחר שחדד איננו צד להסכם הרכישה, הוא אינו רשאי לבקש את עיכוב ההליכים מכוח תניית הבוררות הקבועה בו. נטען כי התובענה שהוגשה היא כנגד חדד באופן אישי, בגין נזקים שנגרמו למבקשים עקב מעשיו ומחדליו, וכי בין חדד (באופן אישי) לבין המבקשים, מעולם לא היתה כל תניית בוררות. ממילא, כך נטען, הסכם הרכישה לא השתכלל מן הטעם שלא נחתם על-ידי אלבז ו-CLT.
2. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים מושתקים מלטעון שחדד איננו צד להסכם הרכישה. זאת, מן הטעם שבכתבי בי-דין שונים שהוגשו מטעמם במרוצת ההליכים ובהליך הנוכחי בפרט, טענו המבקשים כי חדד הוא צד להסכם הרכישה וכי הסכם הרכישה השתכלל ועליו נסמכות טענותיהם. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקשים, לפיה הסכם הרכישה לא השתכלל מאחר שחתימותיהם של אלבז ו-CLT אינן מופיעות על-גבי ההסכם. בית המשפט קבע כי העדר חתימה אינו מהווה מכשול לקיומו של הסכם בוררות, מן הטעם שבמקרה דנן נלמדת הסכמת הצדדים מהתנהלותם על-פי ההסכם, ובמיוחד מן העובדה שמכוחו של ההסכם העבירו המבקשים לידיו של עו"ד אלבז את סכום הכסף שלהשבתו הם עותרים במסגרת התובענה מושא בקשת רשות הערעור דנן.

תמצית טענות הצדדים

2. בבקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים על עיקר טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי כאמור לעיל. בנוסף, לטענת המבקשים, משך זמן רב התכחש חדד בעצמו כי הוא צד להסכם הרכישה וטען כי תביעה מכוח הסכם הרכישה אינה יכולה להיות מופנית כנגדו. נטען כי התביעה כנגד חדד היא בגין עוולת הגזל, המנותקת לכאורה מהסכם הרכישה. עוד נטען כי חדד לא עשה דבר לשם קיום הבוררות ובמסגרת כל ההליכים הקודמים שהתנהלו, נמנע חדד מלהעלות את הטענה בדבר עיכוב ההליכים לנוכח תניית הבוררות. לטענת המבקשים, משלא העלה חדד את טענתו בהזדמנות הראשונה, במסגרת ההליכים הקודמים, הרי שגילה את דעתו כי זנח את אפשרות בירור המחלוקת בהתאם לתניית הבוררות. מנגד, אף טענותיו של חדד דומות לאלה שנטענו על-ידו לפני בית המשפט המחוזי ותגובתו נסמכת על קביעות בית המשפט. במיוחד הודגש כי המבקשים מושתקים מלטעון שהסכם הרכישה לא השתכלל וכי הנסיון לשווּת לתביעתם כנגד חדד אופי נזיקי הוא מטעה ולמעשה מדובר בעילה חוזית בהתאם להסכם הרכישה. לטענתו של חדד, מלוא טענותיהם של המבקשים נדחו על-ידי בית משפט זה בעניין ביטול הסכם הפשרה.

דיון והכרעה

3. לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיהן, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.
4. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מדלת אמות עניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו, פסקה 8 (23.10.2014); רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט, פסקה 7 (23.4.2013)]. דברים אלו נכונים ביתר שאת בענייננו, כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לעיכוב ההליך, שהיא החלטה הנתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בו אלא אם נפלה בהחלטת בית המשפט טעות של ממש [ראו למשל: רע"א 4809/15 בונייך בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' מאיר, פסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם (16.7.2015)].
5. אינני סבור כי המקרה דנן נמנה על אותם המקרים החריגים שבהם ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור בענייני בוררות. טענות המבקשים בענייננו אינן מעלות כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מדלת אמות הסכסוך שבין הצדדים. כך, בבקשת רשות הערעור חוזרים כאמור המבקשים על טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי ומדובר בטענות "ערעוריות" באופיין. בנוסף, החלטת בית המשפט איננה מעלה שאלה שטרם נדונה בפסיקת בית משפט זה והיא עוסקת ביישום הדין הקיים על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן. כמו כן, לא מצאתי כי במקרה דנן נדרשת התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ואינני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי גרמה למבקשים עיוות דין.

די בכך כדי לדחות את הבקשה שלפני.

6. למעלה מן הצורך ולגופו של עניין, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי.
7. סעיף 6 לחוק הבוררות מורה לבית המשפט לעכב הליך הנוגע לסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות, בהתאם לתניית בוררות שחלה עליה "אמנה בין-לאומית שישראל צד לה". בנוסף, סעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק מחייב את בית המשפט לעכב את ההליך אלא אם מצא "שההסכם האמור בטל ומבוטל, או משולל כוח פעולה או איננו בר ביצוע". סבורני כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים, לפיהן הסכם הרכישה לא השתכלל ועל-כן לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים באמנת ניו-יורק לעיכוב ההליך. אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי בהעדר חתימותיהם של אלבז ו-CLT על הסכם הרכישה משוללת תניית הבוררות כל תוקף. ראשית, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים מושתקים מלטעון כי הסכם הרכישה לא השתכלל, מן הטעם שהן בהליך הנוכחי והן בהליכים הקודמים נטען על-ידי המבקשים במפורש כי ההסכם "השתכלל ונחתם", וכי מכוחו העבירו לאלבז סך של 1,000,000 דולר עבור מניות CLT. שנית וממילא, עיכוב ההליך בהתאם לאמנת ניו-יורק אפשרי "גם בסעיף בוררות הכלול בחליפת טלגרמות, אשר אינן 'חתומות' מבחינה טכנית" [ראו: סמדר אוטולגי בוררות – דין ונוהל כרך א 327 (2005)], וכבר נקבע כי "תתכנה נסיבות בהן גם אם עסקינן בהסכם בוררות שאינו חתום יהא רשאי בית המשפט להפנות את בירור המחלוקת שבין הצדדים לבוררות" [ראו: רע"א 141/11 אלבקס וידאו בע"מ נ' Tyco Building Services Pte Ltd, פסקה 13 (17.2.2011)]. שלישית, ככל שכוונת המבקשים היתה כי אין לעכב את ההליך מן הטעם שהסכם הרכישה בטל או בוטל – בשונה מטענות הנוגעות להשתכללות הסכם הרכישה או לעמידת תניית הבוררות בתנאי אמנת ניו-יורק – הרי שכבר נקבע כי "יכול ההסכם הכללי לפקוע בנסיבות שבהן ההסכם הופר ובוטל. במקרה כזה, לא יפקע תוקפה של תניית הבוררות, שהרי יש להניח שתניית הבוררות נועדה בדיוק למקרה כזה, שבו ההתדיינות נוגעת להפרת החוזה" [ראו: רע"א 4986/08 TYCO BUILDING SERVICES נ' אלבקס וידאו בע"מ, פסקה 32 (12.4.2010)]. במקרים שבהם בטל לכאורה ההסכם הכללי, הרי ש"ניתן להפעיל את "כלל העיפרון הכחול" הקבוע בסעיף 19 לחוק החוזים, שלפיו ניתן להפריד בין החלקים הפסולים שבחוזה לבין החלקים התקפים שרק הם יישארו בתוקף", והכוונה באחרונים לתניית הבוררות [שם, פסקה 33].
8. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה אין לעכב את ההליך מן הטעם שחדד איננו חתום על הסכם הרכישה, וכי עילת התביעה כנגדו אינה נובעת מההסכם. ראשית, גם בעניין זה מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים מושתקים מלטעון טענה זו לנוכח טענתם כי "בסופו של יום, נוסח ההסכם בין הצדדים נחתם על-ידי התובעת 2 [המבקשת 2], כאשר מצד התובעים (המשקיעים) עמדה התובעת 2, ומצד הנתבע [חדד] (לצרכי מס כאמור בהודעתו האמורה של מר אלבז) עמדו מר אלבז עצמו וחברת CLT. הלכה למעשה, כפי שהיה ברור לצדדים כל העת, עומדים מאחורי ההסכם התובע 1 [המבקש 1] והנתבע [חדד]" [סעיף 27 לכתב התביעה של המבקשים. ההדגשות במקור. האמור בסוגריים המרובעים הוסף – י.ד.]. שנית, הגם שככלל מחייב הסכם הבוררות רק את הצדדים החתומים עליו, לעקרון יסוד זה קיימים שלושה חריגים עיקריים: האחד, במקרים שבהם פרשנות הסכם הבוררות מלמדת כי צד נוסף על הצדדים המנויים בהסכם הבוררות הסכים להיות חלק מהליך הבוררות, בהתאם למערכת היחסים שבין הצדדים; השני, בהתאם לסעיף 4 לחוק הבוררות, במקרים שבהם כוחו של הסכם הבוררות יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם; השלישי, במקרים שבהם ראוי למנוע מצדדים לחמוק מהשתתפות בהליך בוררות שהסכימו לו מבחינה מהותית, תוך שימוש בטענות פורמליסטיות. למשל, במקרים שבהם מתבקש צירופם של מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות [ראו למשל: רע"א 3925/12 רונן נ' כהן, פסקאות 15-11 (17.6.2013); אוטולנגי, בעמ' 118-97]. בעניין רונן עמדתי בהרחבה על כל אחת מהאפשרויות שלעיל, ואולם, מאחר שמסגרת שהדברים דכאן הינם "למעלה מן הצורך", אינני מוצא לנכון להרחיב בדבר מקרים חריגים אלו. ממילא אני סבור כי בנסיבותיו של המקרה דנן  יש לראות בחדד למצער כצד קשור ובעל עניין בהסכם הבוררות. סבורני כי בכך יש כדי להגשים את העקרון המנחה את בית המשפט בענייני בוררות, לפיו ככלל עדיפה הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות, על-פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך לפני בית המשפט. זאת, במטרה לסכל נסיונות להתנער מהליכי הבוררות ומהסכמות הצדדים שלא בתום-לב [ראו למשל: רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROAVIT AIRLINES, פסקה 24 (11.10.2012)].
9. בנוסף, אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה טענתו של חדד בדבר קיומה של תניית הבוררות עלתה לראשונה במסגרת ההליך הנוכחי, בעוד שבהליכים הקודמים שהתנהלו נמנע חדד מלהעלות טענה זו. מכך ביקשו המבקשים ללמוד כי חדד זנח את אפשרות בירור המחלוקת על-פי תניית הבוררות. בעניין ביטול הסכם הפשרה קבע בית משפט זה כי חדד סבר בטעות שעורך הדין נדב דרזנין ייצג אותו במשא ומתן שהוביל להסכם הפשרה. נקבע כי חדד לא היה מתקשר בהסכם הפשרה אילו היה זוכה לייעוץ משפטי, אשר סביר להניח שהיה מסב את תשומת לבו לטענות משפטיות אפשריות שיכול היה להעלות במסגרת הגנתו. בין השאר – הן לפני בית המשפט המחוזי והן לפני בית משפט זה – ציין חדד כי הסכם הרכישה "כולל תניית שיפוט זר ובוררות חובה בז'נבה" [עניין ביטול הסכם הפשרה, פסקה 10]. מששבו המבקשים והגישו בשנית את תביעתם כנגד חדד לאחר ביטול הסכם הפשרה, טען חדד בהזדמנות הראשונה כי יש לעכב את ההליך לנוכח תניית הבוררות [כתב התביעה התקבל במשרדי בא-כוחו של חדד ביום 21.5.2014, וביום 12.6.2014 הוגשה הבקשה "לעיכוב הליכים ו/או לסילוק התביעה על הסף"]. טענה זו נמענה מחדד בשל העובדה שלא זכה לייעוץ משפטי בשל טעות אשר הובילה לביטול הסכם הפשרה, ועובדה זו איננה יכולה לעמוד נגדו כעת לרועץ.
10. לבסוף, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לנוכח הודעתו של חדד מיום 5.1.2015 כי הוא נכון לקיים את הליך הבוררות בהתאם להסכם הרכישה, מתאיין חששם של המבקשים פן יתחמק חדד בחוסר תום-לב הן מההליך הנוכחי והן מהליכי הבוררות.