רסקו חברה להתישבות חקלאית ועירונית בעמ נ' משה חי(פורמלי) ואח'

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופטת פנינה לוקיץ') מיום 20.5.13, לפיה נפסק שהמשיבה 2, המודיעה בהודעה לצד ג' כלפי המבקשת (להלן: המשיבה), תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המבקשת בסך של 4,000 ₪. המשיבה מתנגדת לבקשה.

יש טעם בדברי המשיבה, כי אין מדובר בהחלטה אחרת, אלא בהשלמה של פסק הדין. לפיכך, הדרך הדיונית הנכונה היא ערעור על פסק הדין ולא הגשת בקשה לרשות ערעור. לפי תקנה 410א, רשאי בית המשפט לדון בבקשה כבערעור, לאחר שניתנה למשיבה הזדמנות להביע התנגדותה לכך. המשיבה היא שהעלתה טענה זו, ולמרות שידעה על קיומה של תקנה 410א, לא העלתה התנגדות לכך. לפיכך, אדון בבקשה כבערעור.

שני הצדדים ציטטו את הפסיקה, שלפיה התערבות ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות מצומצמת למקרים חריגים, והשאלה העומדת לדיון היא האם מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

הערכאה הדיונית קבעה שאין המבקשת זכאית להחזר שכר טירחתו של המודד מטעמה, אותו שכרה כדי להגיש חוות דעת המוכיחה שהפגיעה בתובעת התרחשה באיזור שאינו בבעלותה או שהחזקתה. לטענת המבקשת, הליך ההודעה לצד ג' שננקט נגדה היה הליך סרק שהיה נמנע אילו בדקה הנתבעת כראוי את טענות התובעת ואת המקום שבו התרחשה הפגיעה. אני דוחה טענה זו. לאחר עיון בהליכים שננקטו, מצאתי שהתביעה כפי שהוגשה לא היתה ברורה ביחס למקום שבו התרחשה הפגיעה, ועל כן היתה המבקשת נתבעת אפשרית באותה עת. אכן, היה על הנתבעת לברר את סוגיית המיקום בצורה מקצועית, אך זאת על ידי נקיטת הליכים מקדמיים, שניתן היה לנקוט אותם לאחר הגשת כתבי בי דין, כאשר היה עליה להגיש הודעות לצד ג' ביחד עם כתב הגנתה. על כן, עצם הגשת ההודעה לצד ג' לא היתה הליך סרק.

המבקשת הגישה כתב הגנה, וכן השיגה חוות דעת מודד להוכחת טענתה שהנפילה לא היתה בשטחה. על פי תקנה 129, המועד להגשת חוות דעת מומחה הוא כאשר מגישים ראיות. לא היה שום צורך בהכנת חוות דעת כבר בשלב הגשת כתב ההגנה, או זמן קצר לאחר מכן. די היה בהעלאת הטענה שהנפילה לא היתה בשטח המבקשת. בנסיבות אלה, כאשר המבקשת בחרה להוציא מכיסה כספים שלא היתה צריכה להוציא בשלב זה, אין לה להלין אלא על עצמה והחלטת הערכאה הדיונית שהמבקשת לא תהיה זכאית להחזר הוצאות אלה, היא החלטה סבירה.

אין ספק שעם דחיית התביעה נגדה, המבקשת זכאית להוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ניהול התיק על ידה. אין זה משנה כלל, אם היתה התביעה תביעת סרק אם לאו. הערכאה הדיונית ראתה כנראה את המבקשת כזכאית להוצאות משפט שנגרמו מהמועד שבו הועלתה טענתה שהנפילה לא היתה בשטחה, שניתן היה לבררה מאותה עת בצורה מקצועית. לכן קבעה סכום שכ"ט המשקף כנראה את הנוכחות בדיוני בית המשפט שנוספו. בכך נחלקת דעתי מדעתה של הערכאה הדיונית. המבקשת זכאית להוצאות גם בשל הגשת כתב ההגנה, למרות שלא היתה זו תביעת סרק. העיקרון הוא שמי שזכה בתביעתו זכאי להחזר ההוצאות שהוציא לניהול תביעתו, ומי שהתביעה נגדו נדחתה זכאי להחזר ההוצאות שהוציא לניהול הגנתו. אין מדובר בשכר ועונש, אלא בהחזר הוצאות, שמטרתו שצד שזכה לא יוותר בחסרון כיס.

המבקשת טוענת שהיא זכאית לשכר טירחת עו"ד בהיקף של 56 שעות עבודה לפי תעריף של 150 דולר ארה"ב לשעת עבודה, כולל זמני הנסיעות מתל אביב לקריות ובחזרה. על פי תקנה 512 (א) לא יפחת שכר טירחת עורכי הדין שיפסוק בית המשפט מהתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים, על תעריף נמוך יותר. התעריף המינימלי מכונה כיום התעריף המומלץ. זכותו של צד לבחור לעצמו עו"ד כאשר ירצה, אך כאשר החשבון מוגש לצד שכנגד, יש להגביל אותו בסכומים סבירים ובנימוקים סבירים. חיפה והקריות אינם חסרים עורכי דין, ואם בחרה המבקשת להיות מיוצגת על ידי עו"ד שמשרדו בתל אביב, הרי לצורך קביעת שכר הטירחה שיכלל בהוצאות המשפט, הוא יחשב כאילו משרדו בקריות, ברחוב הסמוך לבית המשפט. מאחר שאין אפשרות לחשב כמה שעות מתוך 56 השעות המוצהרות הן שעות של עיסוק בתיק עצמו ולא בנסיעה אליו וממנו, לא אעסוק בשאלה אם התקשרות בשכר של 150 דולר ארה"ב לשעה, מחייבת פסיקת הוצאות לפי תעריף זה. על כן, יש לערוך את החישוב לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, ולבחון אם החישוב מביא לתוצאה שהיא שונה באופן חריג מפסיקת הערכאה הדיונית.

ביקשתי וקיבלתי את גירסתה של המבקשת מה החישוב של שכ"ט עו"ד לפי התעריף המומלץ. איני מקבל את כל החישוב של המבקשת. המבקשת הסכימה לעיקרון שיש לחשב את שכר טירחת עורך הדין לפי הפסיקה הסופית בהליך, כמו בכל תיקי הנזיקין. המבקשת ערכה את החישוב לפי הסכום שנפסק לתובעת, אבל זה אינו הסכום שאותו שילמה המבקשת, או הסכום שאותו שילמה הנתבעת. אם נלך לפי הסכום ששילמה המבקשת, הרי המבקשת לא שילמה דבר. אין זה אומר שבתביעת נזיקין שנדחתה, אין הנתבעת זכאית לשכר טירחת עו"ד. היא זכאית לסכום מינימלי עבור הכנת כתב ההגנה, ועוד סכום עבור ישיבות. כנראה, שזה היה בסיס החישוב של הערכאה הדיונית.

אני אחשב לפי הסכום ששילמה הנתבעת, שהוא הסכום שלכל היותר היתה המבקשת כצד ג' עלולה לשלם בתביעה. הנתבעת שילמה לפי פסק הדין, 44,081 ש"ח כולל שכ"ט עו"ד התובעת, שאינו בגדר הפיצוי, ואין לכלול אותו. מכאן, שסכום הפיצוי ששילמה הנתבעת, בניכוי שכ"ט עו"ד ומע"מ, הוא 37,676 ₪. המבקשת זכאית לפי התעריף המומלץ ל15% מסכום זה, בתוספת מע"מ, דהיינו לסך 5,651 ₪ בתוספת מע"מ., שהם 6,668 ₪, זאת, בתוספת 604 ₪ לישיבה כפול 6 דיונים, בתוספת מע"מ, שהם 4,276 ₪ נוספים.

הערכאה הדיונית כללה בהוצאות המשפט את הסכום של 1,617 ₪ (כולל מע"מ) ששולם למומחה הרפואי על ידי המבקשת, כך שפסקה למבקשת 2,383 ₪ עבור שכר טירחת עו"ד כולל מע"מ. סכום זה הוא כחמישית מהסכום שהיה על הערכאה הדיונית לפסוק לפי התעריף המומלץ. בהחלטת הערכאה הדיונית לא ניתן כל טעם להפחתה בשכר טירחת עו"ד המגיע למבקשת. לאור פער זה, והעדר כל הנמקה הנדרשת לפי התקנות, אני קובע שזהו המקרה החריג שבו על ערכאת הערעור להתערב בפסיקת ההוצאות, ולהעמיד את ההוצאות על הסכום שפורט לעיל.

לפיכך, אני מקבל את הערעור בחלקו ומבטל את החלטת הערכאה הדיונית על פסיקת ההוצאות, וקובע שעל המשיבה 2 לשלם למבקשת בגין ניהול התביעה בבית משפט השלום הוצאות משפט בסך

12,561, כולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.5.13.

מאחר שהערעור התקבל רק בחלקו, אין צו להוצאות בהליך זה. המזכירות תשיב למבקשת את העירבון שהופקד.

ניתנה היום, כ"ז אלול תשע"ג, 02 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: