רמז נ' דואר ישראל

פסק דין

לפניי תביעה במסגרתה עתר מר ערן רמז (להלן- התובע) לקבלת פיצוי כספי מאת חברת דואר ישראל בע"מ (להלן- הנתבעת), בשל אי קבלת שתי חבילות שנשלחו עבורו באמצעותה מארה"ב לישראל.

לטענת התובע, בתחילת חודש ספטמבר 2007 רכש באמצעות האינטרנט חלק חדש לאופנוע שברשותו, ובסמוך ליום 19.9.07 קיבל מהנתבעת "הזמנה לשחרור דבר דואר - הודעה ראשונה", בה התבקש להגיע לממונה על המכס, בדרך ההגנה 137, יד אליהו, תל אביב, על מנת לשחרר חבילה שנשלחה מארה"ב, ושערכה המוצהר הוא 49 דולר אמריקאי.

בעקבות בקשתו, הועברה החבילה לסניף הדואר ברובע יא' באשדוד, אך כשהגיע לאספה, נאמר לו כי עליו לשלם עבורה מס. לטענת התובע, מכיוון שלדעתו הוא לא היה חייב במס, הודיע לפקידת הדואר כי בכוונתו לערער על החיוב, וביקש שהחבילה תישאר בסניף עד לערעור, אולם בתום הבירור, נאמר לו כי החבילה הוכרזה כ"דבר דואר בלתי נדרש" ונשלחה בחזרה לארה"ב.

עוד טען התובע, כי פנה למוכר והודיע לו שהחבילה בדרך חזרה אליו, אך לאחר שהמתין כחמישה חודשים, החבילה לא נמצאה והוא אף לא קיבל אסמכתא לשליחתה לארה"ב, ולכן רכש חלק נוסף, ונשא שוב בעלות המשלוח.

אולם בכך, לטענתו, לא הסתיימה הפרשה, שכן, בסמוך ליום 12.3.08 קיבל שוב מהנתבעת "הזמנה לשחרור דבר דואר - הודעה ראשונה", המזמינה אותו לסור לממונה על המכס, והפעם לשחרור חבילה שנשלחה מארה"ב, אשר ערכה המוצהר הוא 5 דולר אמריקאי.

לטענת התובע, שוב ביקש שהחבילה תשלח לסניף באשדוד, אך לאחר כשבועיים, משלא קיבל כל הודעה, נסע לאסוף את החבילה בסניף בתל אביב, ושם נאמר לו כי החבילה נשלחה לסניף באשדוד, אולם בסניפי הנתבעת באשדוד לא אותרה החבילה.

לדבריו, פנה לנתבעת בעצמו, ולאחר מכן באמצעות אימו, אשר ביקרה מספר פעמים בסניף הדואר המרכזי באשדוד, ואף מילאה עבורו טופס בירור ביום 7.5.08, אך ללא הועיל, ולבסוף ביום 18.7.08 קיבל מכתב מהסניף, לפיו לא נמצא זכר לחבילה הנ"ל במסמכי המשלוח.

עם זאת, כשהגיע התובע לסניף הדואר המרכזי באשדוד ביום 23.10.08, נערכה בדיקה במחשב, ודווח לו כי יום קודם לכן נשלחה החבילה בחזרה לארה"ב מהסיבה "כתובת שולח בעברית".

לאור כל האמור לעיל, עתר התובע, כי הנתבעת תפצה אותו עבור אובדן שתי החבילות ובעיקר עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו, בסכום של 10,000 ₪.

הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, וזאת לאור הוראת סעיף 84 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן- החוק), שכן התביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה משישה חודשים מעת קבלת החבילות למשלוח.

עוד טענה, כי אין לתובע כל עילת תביעה נגדה, אלא נגד אגף המכס.

הנתבעת הוסיפה, כי מכח סעיף 83 לחוק, הותקנה "הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין לאומי" (להלן- ההודעה), בה נקבע כי היא ועובדיה אינם אחראים לנזקים או עיכובים שנגרמו כתוצאה מהחלטות של רשויות המכס.

בנוסף, טענה הנתבעת, כי גם אם תקבע חבותה בעניינו של התובע, הרי שלפי סעיף 17(א) להודעה, הנתבעת אמורה לשלם פיצוי בעד נזק ישיר בלבד לדבר הדואר שאבד, ובמקרה של חבילה נקבע בהודעה, פיצוי מקסימלי שעומד לכל היותר על כ- 500 ₪.

הנתבעת הפנתה גם לסעיף 17(ד) להודעה, הקובע כי אם הסכום הקבוע בתקנות הדואר (היקף אחריות לדבר דואר פנים) (להלן- התקנות) עולה על הסכום הנ"ל, ישולם הפיצוי לפי הקבוע בתקנות, ובענייננו, על פי סעיף 77 לתקנות, הסכום המירבי לפיצוי הוא 543 ₪.

בכל מקרה טענה הנתבעת, כי לפי סעיף 81 לחוק, הנתבעת חייבת בפיצוי לפי שווי הנזק הישיר או שווי דבר הדואר, ובענייננו סכום של 32 דולר בלבד.

הנתבעת הוסיפה, כי לפי סעיף 80 לחוק, רק השולח זכאי לתבוע פיצויים, ומכיוון שהתובע אינו השולח, יש לדחות התביעה על הסף.

בדיון שהתקיים לפניי העידו התובע, ונציגת הנתבעת, מנהלת פניות הציבור בסניף אשדוד, הגב' שולמית אלזם, וחזרו על עיקר הטענות המצויינות לעיל.

לטענת התובע, מכיוון שעמד בקשר רציף עם הנתבעת לגבי החבילות, התביעה לא התיישנה.

עוד הוסיף, כי כ- 10 ימים לפני הדיון, הודיע לו המוכר כי החבילה השניה הגיעה אליו בחזרה, אך הוא החליט להביאה ארצה באופן עצמאי.