רם נ' חביב

פסק דין

תביעה לפינוי וסילוק יד.

התובעת היא הבעלים של חנות הנמצאת ברח' האפרסק 17 בשוק מחנה יהודה בירושלים ("החנות"). החנות שימשה משך שנים כבית עסק לממכר בדים.

אביו של הנתבע (להן גם: "האב")– "השוכר החוזי" או "הדייר המקורי" – שכר את החנות על פי חוזה שכירות מיום 8.11.1966. אין חולק כי בתום תקופת השכירות החוזית הפך לדייר מוגן.

לאחר פטירת האב, כפי הנראה בשנת 1982 או 1983 (ס' 4 לתצהיר התובעת, ס' 2 לתצהיר הנתבע בהליך אחר שצורף כנספח 5 לתצהיר התובעת), הפכה אשתו, היא אמו של הנתבע (להלן גם: "האם"), לדיירת מוגנת – "דיירת נגזרת" (ר' גם ת"א (י-ם) 13166/90 אלישיב נ' חביב ואח' (לא פורסם, 23.5.93) – נספח 3 לתצהיר התובעת). גם על כך אין חולק.

האם אף היא הלכה לעולמה. ככל הנראה אירע הדבר במועד כלשהו בשנת 2005 (ס' 2 לתצהיר הנתבע, אך ראו תצהיר התובעת לפיו נפטרה האם במחצית שנת 2003).

לטענת התובעת, דבר פטירתה של האם נודע לה רק שנים לאחר מכן. מכל מקום, לטענתה, עם פטירת האם, אין הנתבע זכאי להמשיך ולהחזיק עוד בחנות. לפי הטענה, הנתבע איננו דייר מוגן ומעולם לא הוכר ככזה. לשיטת התובעת, לא התקיימו בנתבע התנאים על מנת שיהפוך לדייר מוגן – "דייר נדחה". לעניין זה טענה הן כי הנתבע לא עבד עם אביו, הדייר המקורי, בחנות לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, הן כי הנתבע לא מוסיף לנהל בחנות את העסק שהתנהל בה בעבר, ולמעשה לא מנהל בו עסק כלל, והן כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי העסק "דרוש לקיומו". כן טענה, כי הנתבע חדל להפעיל את החנות והוא מפעיל אותה למראית עין בלבד, ובנסיבות העניין קמה גם עילת פינוי מחמת נטישה. מהטעמים האמורים עתרה התובעת לפינויו של הנתבע מהחנות.

הנתבע מצדו טוען, כי הוא דייר מוגן וכי לא קמה כל עילה לפנותו מהחנות.

אעבור לדון בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

הטענה כי הנתבע לא עבד עם הדייר המקורי שישה חודשים טרם פטירתו

טענתה הראשונה של התובעת היתה כי הנתבע לא הוכיח כי עבד עם אביו, הדייר המקורי, בחנות תקופה של לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו של האב, ומשכך אין הנתבע בגדר דייר מוגן. התובעת מבססת טענתה זו על יסוד הוראת סעיף 23(ב) סיפא לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: "החוק").

דין טענה זו – להידחות.

ראשית, משום שהנתבע טען בתצהירו, כי כבר בשנת 1981 עזב את מקום עבודתו וכבר אז החל לסייע להוריו ועבד עבורם ובמקומם בחנות (ס' 4 לתצהיר), כאשר לטענת התובעת נפטר אביו של הדייר בשנת 1983 (ס' 4 לתצהירה). משהנתבע לא נחקר אודות האמור בתצהירו בנקודה זו, ומשלא הובאה כל ראייה אחרת בעניין זה, דין טענה זו של התובעת להידחות כבר במישור העובדתי.

שנית, משום שהלכה פסוקה היא כי כשעסקינן בילדי הדייר החוזי – להבדיל מיורשים אחרים – אין כל תנאי כי עבדו עמו בעסק בחייו (ע"א 2/70 פוליטי נ' עזבון המנוח צמח (שמח) ויצחק דלאל פ"ד כד(2) 511, 513-514; ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף ואח' פ"ד לא(3) 455, 460-461; ע"א 326/72 נכסי בן יהודה 51 תל אביב בע"מ נ' גטליכרמן פ"ד כז(1) 589; ת"א (י-ם) 12481/02 מגזימוף נ' יצחק (פורסם בנבו, 15.12.05); ע"א (ת"א) 4/79 מפלגת העבודה הישראלית נ' פרי פ"מ, תש"מ(2) 364, 379)).

הטענה כי הנתבע לא המשיך לנהל את העסק וכי הלכה למעשה נטש את העסק

טענתה השנייה של התובעת היא, כי הנתבע לא הוכיח את התנאי הקבוע בס' 26 לחוק שעניינו "המשכת העסק" – היינו כי הוא מוסיף "לנהל במושכר ... את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו", ומשכך אין הוא זכאי להגנת החוק. טענה נוספת שהעלתה התובעת בהקשר קרוב היא, כי בנסיבות העניין יש לראות את הנתבע גם כמי שנטש את העסק וכי גם בשל כך קמה עילה לפינויו.

ב.1. פעילות העסק – הפן העובדתי

בהקשר זה התגלעה מחלוקת עובדתית מרכזית בין הצדדים שעניינה פעילותה העסקית של החנות והאם ממשיך הנתבע לנהל בחנות עסק לממכר בדים כפי שהופעל בה משך שנים ועוד קודם לפטירת אמו ולפני כן קודם לפטירת אביו.

התובעת טענה לעניין זה כי לאחר שנודע לה בשנת 2009, בדרך מקרה ולא מפי הנתבע, על דבר פטירת האם, ערכה מספר ביקורים בחנות וגילתה, כי החנות סגורה רוב הזמן, כי היא מוזנחת ומלוכלכת, וכי קל לראות שלא נעשה בה כל שימוש. תמיכה לחשדה, כי הנתבע מחזיק בחנות למראית עין בלבד, וכי הוא לא עושה בה כל שימוש, מצאה התובעת בממצאי חקירה שקיים חוקר פרטי ששכרה לבדיקת העניין.